בלתי שבירה

פרק 5

איב
האקדח צמוד למצחי ואני מרגישה איך הסוף הולך להגיע. גם אם ידיי משוחררות לא אצליח להשתלט עליו לבד.
״מילים אחרונות?״ סרגיי אומר ואצבעו מונחת על ההדק.
לפני שאני מספיקה לענות, הדלת נפתחת בתנופה ושני גברים פורצים עם אקדחים פנימה ומכוונים אותו אליו.
סרגיי מסתובב אל הדלת כשגבו מופנה לעברי ואני מנצלת את ההזדמנות, חוטפת את אקדחו מחגורת הנשק שלו בעזרת ידי הפנויה ויורה בראשו. דם ניתז לכל עבר והוא נופל על פניו קדימה.
אני מכוונת את הרובה לשני הבחורים האחרים ורק כשעיניהם מטיילות על גופי אני מבינה שאני כמעט ולא לבושה.
אחרי שסרגיי אנס אותי, הוא הביא לי סט הלבשה תחתונה מתחרה ודרש שאלבש אותו.
בכל מצב אחר לא הייתי מסכימה להענות לו אבל בגלל שהרגשתי חשופה וכל מה שרציתי באותו הרגע היה להתכסות, נאלצתי לקבל את הבגדים המינימליים בברכה.
״על מה אתם מסתכלים?״ אני צועקת לעברם ומכוונת את האקדח לכיוונם בביטחון.
״אל תזוזי.״ אחד מהם צועק לעברי באיום.
עכשיו, כשהאיום העיקרי נעלם, אני מסכימה לעצמי להסתכל לעברם ולנסות להבין במי מדובר. אחד מהם עם שיער שחור ועיניים כחולות והשני עם שיער חום ועיניים חומות כהות. הם חמושים ולבושים בחליפות שחורות, ולפי ההבנה שלי מהאירוע האחרון, יכול להיות שהם האויבים של סרגיי.
״מה אתה אומר?״ אני מגחכת בחוצפה ומצליחה להשתחרר גם מהאזיק השני, פונה ישר לחפש את הטלפון שלי כשידי עדיין אוחזת באקדח הטעון לעברם.
״את לא יודעת עם מי את מסתבכת.״ הוא מזהיר וצחוק נפלט ממני.
״רואה אותו?״ אני מצביעה לעבר הגופה של סרגיי. ״זה בדיוק מה שהוא אמר לי.״ אני מחפשת בכיסיו של סרגיי ומוצאת את הטלפון שלי.
מליון שיחות שלא נענו מהוריי ומהחברות שלי. פאק.
אני מתכוונת להתקשר ומזווית עיני אני רואה את זה עם העיניים הכחולות מתקרב לכיווני עם האקדח שלו בעוד שהשני מדווח משהו באיטלקית שכנראה קשור אליי בקשר שלו.
״תתרחקו, אני רק מרגיעה את אימא שלי.״ אני מזהירה אותו ואימי עונה לטלפון.
״איפה היית?״ היא צועקת בהיסטריה.
״הכל בסדר איתי אימא.״ אני מבטיחה וממקדת את מבטי בשני הסוטים שלא מפסיקים לבחון את גופי. ״היו לי ימים קצת עמוסים.״
״ליהי ומאיה אמרו לי שנעלמת.״ היא יורה בכעס ואני עוצמת את עיניי בנשימה עמוקה, מבינה שאין לי דרך לצאת מזה.
״אני אגיד לך את האמת אימא.״ אני מנסה להישמע אמינה ככל האפשר. ״כשהגעתי לדירה של ליהי ומאיה גיליתי שהמיקום שלה קרוב מאוד לעסקים של אחד מארגוני הפשע באיזור, וכדי לא להדאיג אותך העדפתי לחפש דירה אחרת ובגלל זה ניתקתי את הטלפון כדי שלא יחפשו אחריי.״ אני מסבירה. ״גם ככה אחד מהם כבר קלט אותי.״
״אבל היית שולחת הודעה או משהו.״ היא צורחת. ״עוד שניה והיית גורמת לי התקף לב, כבר חשבתי שנחטפת או נרצחת.״
״אל תדאגי הכל בסדר.״ אני מנסה להרגיע אותה. ״תתקשרי לליהי ומאיה ותגידי להן שהחלטתי לחזור לארץ.״
״ומה תעשי בדירה לבד?״ היא לא מנמיכה עדיין את הטונים.
״אני לא לבד.״ אני ישר פולטת. ״זו דירה עם חברים שהכרתי.״
״טוב, תשמרי על עצמך.״ היא שולחת לי נשיקה דרך הטלפון ואני מנתקת את השיחה.
״עכשיו סיימת לבלבל את המוח?״ הבחור עם העיניים החומות אומר בחוסר סבלנות וטוען את האקדח שלו.
״תזכיר לי מי אתה ולמה אני חייבת לך משהו בכלל.״ אני מתחצפת ומזדקפת בביטחון מולו לאחר שאני נחלצת גם מהאזיקים ברגליי.
״בלעדינו היית מסיימת כמו הרוסי המסריח הזה.״ הוא מחווה לעבר סרגיי שכבר יצר שלולית של דם ברצפה ואני יודעת שהוא צודק.
״נו ואתה רוצה איזה מתנה?״ אני שואלת בהרמת גבה. ״כי אתה כבר רבע שעה חוקר את הגוף שלי כאילו מדובר באיזה חליפה יוקרתית.״ אני מציבה את העובדה ועינינו מתמקדות זה בזו.
״טוב תסתמי את הפה ותבואי איתנו.״ הבחור עם העיניים הכחולות פוקד עליי ואני לא זזה.
״הבית הזה צריך להתפוצץ בדיוק עוד דקה אז אני מציע לך להתלוות אלינו אם את לא רוצה להתפוצץ איתו ביחד.״
אני מתעשתת ומבינה שדבריו נכונים כשהוא מציץ בשעונו ומזיז את רגלו בעצבנות. עיניי סורקות את החדר ואני מחפשת משהו ללבוש אבל למרבה ההפתעה הבחור עם העיניים החומות זורק לכיווני את ג׳קט החליפה שלו ואני ממהרת ללבוש אותו ולהימלט מהבית הכי מהר שאפשר.
״נשארו 30 שניות, תעלי לרכב וניסע כמה רחוק שאפשר.״ הבחור עם העיניים הכחולות מורה לי ואני מבצעת. אם הצילו אותי פעם אחת כנראה שעוד לא הגיע זמני למות.
הבחור עם העיניים החומות טס עם הרכב ותוך חצי דקה אנחנו שומעים פיצוץ מהבית והוא נעצר בסמטה.
״את יכולה לומר לנו תודה שהצלנו אותך.״
״בחירה שלכם. אני לא מפחדת מהמוות.״ אני מרימה את כתפיי באומץ. בלב אני מודה, אבל לא אתן להם לחשוב שהם אלוהים.
הבחור עם העיניים החומות מסתכל עליי מהמראה במבט חצי מחויך ואני מפנה את מבטי לידית הדלת ומנסה לפתוח אותה ללא הצלחה.
״מה קורה פה עם הידית?״ אני שוב מנסה לפתוח ללא הצלחה.
״את לא יכולה לצאת.״ הבחור עם העיניים הכחולות עונה את הברור מאליו. ״את תבואי איתנו עכשיו.״
״לא הבנתי אני נראית לכם כדור שאפשר להעביר ממקום למקום?״
הם לא עונים וממשיכים בנסיעה בעוד שאני מנסה למצוא דרכים להימלט מהמכונית.
אחרי חצי שעה בערך אנחנו מגיעים לאחוזה ענקית ויפיפייה.
הבחור עם העיניים הכחולות מסמן בידו לשומר והשער הגדול נפתח.
מה שלא ניתן לפספס הוא שהאחוזה ממוגנת היטב ומלאה בשומרים.
״את מעדיפה כוח או מוח?״ הבחור עם העיניים החומות שואל אותי כשהוא מכבה את האוטו.
״תסביר.״ אני דורשת ומצמצמת את עיניי.
״את רוצה להיות חכמה ולצאת בכוחות עצמך או שנסחב אותך בכוח?״
אני מגלגלת את עיניי ויוצאת מהרכב, מתקדמת לכיוון הבית.
אין להם מה לעשות איתי, אני לא תמימה אבל אני מקווה שאחרי שאסביר לבוס שלהם שאין לו שום סיבה לכלוא אותי פה הוא ישחרר אותי. למרות שכרגע, האינטואיציות שלי שליליות והן לא מטעות אותי אף פעם.
״מי את?״ השומר בכניסה לבית מסתכל עליי במבט קר.
״כמו מי אני נראית לך?״ אני שואלת בעצבנות. ״לא יתכן שאתה לא מכיר את החיים בסרט שמתלווים אליי.״ אני מסתובבת לאחור וקולטת שהשניים עוד מאחור.
״אתם תתקדמו היום או שאני איאלץ להיתקע פה לנצח?״ אני צועקת לעברם בחוסר סבלנות.
לא מספיק שאני בקושי לבושה, עכשיו החצופים האלה עוד מתעכבים.
הם יוצאים מהרכב ומתקדמים לכיווני עד שהמרחק מצטמצם.
״אנתוני, אין אישור יציאה לבחורה הזו עד שהבוס יאמר אחרת.״ הבחור עם העיניים החומות אומר לשומר בביטחון.
״מה אתה אומר?״ אני ממלמלת לעצמי ומתקדמת לעבר הבית.
הם מובילים אותי למעלה המדרגות ואנחנו עולים לקומה העליונה.
״בוס, הבחורה.״ הבחור עם העיניים הכחולות מציג אותי, דוחף אותי קלות כדי שאכנס לחדר העבודה הענק שמוצג מולי, וסוגר את הדלת אחרי ששניהם יוצאים.
״אז איך את קשורה לסרגיי?״ הבוס שואל אותי ומשלב את ידיו.
אני מתקדמת ללא בושה ומושכת כיסא כדי להתיישב עליו.
״אני נראית לך קשורה לרוסי הפסיכופת הזה?״ אני אומרת ברוגע. ״הוא חטף אותי בגלל שסירבתי לצאת איתו.״ אני מסבירה בגלגול עיניים ומוסיפה. ״תאמין לי שאם היה לי אקדח, הייתי יורה בו בעצמי כבר מהיום הראשון.״
״אז יש לי עסק עם בחורה אמיצה אני מבין.״