צ'או קריב.
"תביא לי כוס מים". אמרתי כשראשה מונח על חזי ורגליה שלובות על רגליי.
צ'או תתרכז.
אחיה יצא בריצה מהחדר ונשארנו שנינו כך שיכולתי להבחין בה יותר. הזזתי את שערה והיא הייתה נראת כל כך שלווה.
אני לא אדם רחמן, רחוק מזה שנות אור אבל היה בה משהו טהור שלא ידעתי מה הוא. ואם יש משהו שאני מבין זה שהאינטואיציות שלי לא טועות.
"קח". שמעתי אותו פתאום ופניתי להביט באחיה. הוא מיד הצטער שיצר איתי קשר עין ומיד הזיז את עיניו.
חתיכת דפוק פחדן.
לקחתי מידיו את הכוס והתחלתי להרטיב את פניה, עיניה ואז הגעתי לשפתיים שלה. הם היו מלאות וורודות ולעזאזל מה הייתי עושה איתם עכשיו.
גיכחתי והרגשתי אותו עומד ורציתי לדפוק את הראש שלי בקיר. מה לא בסדר איתי?!
היא התחילה להשתעל וזה סימן שהיא מתחילה לחזור לעצמה.
"תשאיר אותנו לבד". אמרתי ועיני לא זזו מפניה.
לקח לו דקה לעמוד שם והוא הבין שכוחו מול כולי הוא אפסי. אני לא מבקש פעמיים ואת זה כולם יודעים.
לפני שהוא יצא מהדלת הוא אמר משפט שכל אחד מאויבי אומר.
"אם רק תעיז לחשוב על לפגוע בה, אני נשבע לך בכל מה שאני מאמין בו שאשלם את חיי כדי לקחת אותך איתי לגיהינום. אתה הרי יודע איפה זה נמצא". אמר וסגר את הדלת.
טוב, את המשפט האחרון אף אחד לא אומר לי כי הוא לא זוכה לזה אבל התפעלתי מטיפת אומץ שהפגין.
"קומי". ציוויתי וניערתי אותה קצת. היא אחזה חזק בחולצה שלי וניסתה לעמוד אך ללא הצלחה. היא חזרה לאותה תנוחה וכעת עיניה פקוחות. עינינו נפגשו שוב והיא לא עזבה אותם, היא מנסה לקרוא אותי אבל מי יספר לה שאף אחד לא הצליח או יצליח להבין מי אני?
"איך אבא שלי קשור לזה?". שאלה ולמרבה הפלא, היא לא קמה ממני.
"את באמת רוצה לדעת?". שאלתי ואחזתי בא יותר חזק. היא שמה לב לזה ועוד יותר שמה לב לגוש שהיה מתחתיה.
היא נהפכה לאדומה בין רגע וזה עוד יותר הקשה עליי והיא נעמדה. הרגשתי קור אבל זה לא משנה, זה התחושה היום יומית שלי.
"כן". אמרה והתיישבה רחוק ממני, חזרה למקומה בראש השולחן כשאני מולה.
לא ידעתי מאיפה להתחיל אבל ראיתי לנכון להתחיל מההתחלה שתבין את השתלשלות הדברים.
"אחרי התאונה שקרתה במלחמה לאבא שלך". התחלתי לדבר וראיתי שכולה איתי.
"אבא שלך ידע שהוא לא יצליח לפרנס משפחה של 10 אנשים. הוא ידע שהוא צריך כסף, הרבה כסף שיספיקו לו עד שתגדלו ולאט לאט הוא יוכל להחזיר את הכל. הוא הלווה 20 מיליון שקל. ממני". אמרתי ועיניה נפערו.
עכשיו היא הבינה שמי ששלח את ההודעה לא הייתה מדינת ישראל אלא אני בעצמי.
"הסיפור הזה קרה לפני 10 שנים וטוב לדעת שהשתמשתם בכסף בחוכמה כי עדיין נשאר לכם אבל החוזה שאבא שלך עשה איתי קובע שאחרי 10 שנים הוא צריך להחזיר לי את מה שהוא הלווה ממני. שלחנו לו הודעה לפני חודש אבל לא הייתה שום תשובה ממנו. אז החלטנו שנלך אליו בעצמו". אמרתי ובחנתי את פניה.
"מי זה אנחנו?". שאלה כלא מבינה.
היא באמת לא יודעת מי אני?
"את לא יודעת מי אני?". שאלתי וראיתי בלבול בפניה. אכן כן. אין לה מושג.
"מעניין". אמרתי והייתי מופתע. "אנחנו הכוונה היא לאחי ולחיילים שלי". פניה האדימו והיא לא ידעה מאיפה נפלתי עליה. אם היא הולכת להיות אישתי לעתיד, היא צריכה לדעת לפחות מאיפה באתי.
"חיילים? מה זה אומר הדבר הזה? מה אתה ראש מאפיה?". היא התחילה לצחוק וכשראתה שהפרצוף שלי נהיה עוד יותר רציני היא התחילה לאט לאט להפסיק. רכנתי קצת קרוב אליה והיא עדיין לא זזה.
עוד יותר נדלקתי.
"אני הולך להיות ראש המאפיה. לא מאפיה שבא את עובדת, מאפיה מאפיה". אמרתי וכעס התגלה בעיניה על זה שזלזלתי במאפיה שלהם.
"ואם מילה אחת יוצאת כאן מהחדר, אתם בקלות יכולים להפוך ל-7 אחים". אמרתי ועדיין, אין תזוזה.
"מה עשיתם לאבא שלי באותו יום?". שאלה ועכשיו היא עברה לכיסא שמולי ובחנה אותי.
יש לה חתיכת ביצים לבחורה הזו. לבחורה שלי.
YOU ARE READING
HIM AND I
Romanceצ׳או קריב. היא הייתה הבחורה הכי יפה שראיתי מימיי. עיניים חומות שבחנו אותי ונכנסו לנשמה השחורה שלי. באותו יום שבאתי לאיים עליה, ידעתי שאני לא הולך להיות רחוק מהמאפייה הזו ומהבחורה הזו. חתונה. חתונה עם הבת של הגבר שהיה מקושר איכשהו לאימא שלי המנוחה...
