צ'או קריב.
יכול להיות שיש לי לב?
בא לי לעלות על איזה גג ופשוט לצרוח את נשמתי כדי להוציא את כל הלחץ הזה שיש לי בגוף.
אני לא רגיל להיות בלחץ, בכלל לא.
אבל אני מרגיש שכל הגוף שלי על רטט רק שלא שומעים אותו.
הידיים שלי רועדות, הרגליים שלי מחזיקות את עצמם כדי שאעמוד ולא אפול והלב שלי פאקינג נשמע בכל רחבי החדר הריק הזה שאני נמצא בו עכשיו.
חדר ריק, כמה תמונות ואני עומד ובוחן את פניי במראה.
החליפה, מקס בחר אותה.
בחיים, אבל בחיים לא הייתי נותן למקס לבחור לי בגד אבל הוא התעקש.
יש לי רק אח אחד וחתונה אחת שהולכת להיות עוד מעט. אז אמרתי יאללה, זורם איתו.
"אתה לא מבין". אמר מקס ישר כשהוא נכנס לחדר עם פרצוף חמוץ.
"מה?". שאלתי. מספיק חסר לי לחץ עכשיו.
"דונלדו בחוץ. שמעון בחוץ". אמר.
"יופי, רק זה מה שחסר לי". אמרתי בזעף והרמתי טלפון לאחד החיילים שלנו.
"מיקו". אמרתי ושמתי אותו על רמקול.
"כן בוס". ענה.
"תשמור ששמעון לא יראה את דונדלו עד אחרי החופה.
אני לא רוצה שום שיחה ביניהם, אפילו הקטנה ביותר". הדגשתי והוא ענה בחיוב וניתקתי.
"העיניים שלך על שניהם. סומך עליך אחי". אמרתי והחזקתי בכתפיו.
"אני לא מאמין שאחי הגדול מתחתן.
מאמו תהיה גאה בך על זה שהקרבת את עצמך לזה". אמר ואיך ששמעתי רק את השם מאמו הגוף שלי רעד יותר.
חיבקתי את אחי מה שאני לא עושה בדרך כלל וראיתי את ההפתעה בעיניו.
אני לא חושב כרגע לפחות, שאני עושה הקרבה כי התחלתי להתקרב למאיה וזה לא מרגיש לי שזה התקרבות בשביל התוכנית. ברור שזה נועד למען התוכנית אבל אני באמת רוצה לעשות את זה.
"בהצלחה שיהיה לנו". אמרתי והוא חיזק את אחיזתו בי.
"תתפלל למעלה שהפעם יהיה בסדר". אמר מקס ואני צחקתי.
"בכל מקרה הם לא בעדי".
♧
אני עומד על הבמה, משני צדדיי יש אנשים, חברים קרובים ושתי המשפחות של שנינו.
תמיד אהבתי להיות המרכז אבל כרגע, אני לא.
אם הייתי יכול לבחור, הייתי בוחר שהחתונה תהיה במקום שקט, כמה אנשים בודדים וזהו. נגמרה הבסטה.
אבל יש פה יותר מאלף איש ואני רוצה לראות רק אחת.
פנים של מישהי אחת ויחידה. וזאת מאיה.
אני עומד כולי בלחץ, מקס מצד אחד ומצד שני סבא לוי.
"הכל בסדר". לחש לי באיטלקית באוזן ואני מהנהן.
מה זה חתונה בכלל?
קטן עליי.
קטן עליי מה?
איך ששמעתי את מחיאות הכפיים העיניים שלי עלו מעלה מעלה. מאיה עומדת להיכנס.
הדלת הגדולה נפתחת ומאיה מתגלה בעיני.
היא לא נורמלית.
הבחורה שלי לא נורמלית.
אני שלולית לידה והיא כמו הילדים הקטנים שרואים אותה בחורף ואוהבים לקפוץ ולפזר את כל המים שלה מכל עבר כי אין מצב שילד יעבור ולא ישים לב אליה.
היא הייתה יפייפיה ואם הייתי יכול לתאר את זה יותר, אין לי גם ככה מילים כי הלסת שלי נשמטה מטה.
היא מתקדמת לאט לאט, כשמצד אחד אימא שלה ומצד שני סבתא שלי נונה ולא יכולתי לעמוד בזה. המחזה הזה היה לי חלומי מידי.
אם מאמו הייתה פה, היא הייתה עפה עליה.
תת מודע שלי אמר ואני לא נתתי לו הפעם להוריד לי את כל מה שאני חש עכשיו אז לא הורדתי את העיניים שלי ממנה כמו שגם היא עשתה.
היא הולכת לאט לאט והמבט שלה לא זז מילימיטר ממני.
היא נעמדה במקום, אימא שלי ונונה נישקו ללחייה והם התקדמו אליי כדי לעמוד על החופה.
מקס לפת את זרועותיי. "תורך ללכת אליה, אחי". אמר ומזל שהוא פה כי הייתי יכול לעמוד כמו פסל עוד כמה זמן.
התקדמתי לאט ולפני שירדתי מהבמה קיבלתי את ברכת דרכם של מרטין, אימא של מאיה ושל נונה ואז המשכתי עוד צעד.
עוד צעד מוביל אותי אליה.
מוביל אותי למאיה.
עוד צעד ואני כבר עומד מולה עכשיו כשהעיניים שלי לא עוזבות את העיניים שלה.
התקרבתי עוד קצת כדי להוריד את ההינומה למטה ושמעתי אותה לוחשת.
"יהיה בסדר, צ'או. זה רק חתונה". אמרה בשקט ואני בחנתי אותה שוב.
כן, זה רק חתונה דניאל.
אחזתי בידה והחיוך שהיה לה בפנים, לא ידעתי איך להסביר אותו.
האם היא שמחה שהיא מתחתנת איתי?
האם היא עושה הצגה?
אין לי מושג בחיי.
התקדמנו כשקולות יריעה נשמעו ואני לא ידעתי איפה אני קובר את עצמי.
האחיזה של מאיה התחזקה סביבי וכך גם אני.
רק חתונה.
קטן עלינו.
YOU ARE READING
HIM AND I
Romanceצ׳או קריב. היא הייתה הבחורה הכי יפה שראיתי מימיי. עיניים חומות שבחנו אותי ונכנסו לנשמה השחורה שלי. באותו יום שבאתי לאיים עליה, ידעתי שאני לא הולך להיות רחוק מהמאפייה הזו ומהבחורה הזו. חתונה. חתונה עם הבת של הגבר שהיה מקושר איכשהו לאימא שלי המנוחה...
