פרק 30.|תודה|

321 18 2
                                    


מאיה כהן.

איך שהגענו לשדה התעופה וראו את מקס, הפנים של כולם הלבינו.
לא יודעת למה הם מפחדים ממנו, הם צריכים לפחד מצ'או יותר לפי דעתי.
ישר הכניסו אותנו למטוס, מיקמו את אבא וחגרו אותו. אחיי ואימא מתלהבים מכל המטוס, מהאוכל שהם שמו לנו כאן, שמיכות וכריות ובאמת הרגשתי עשירה ליום אחד.

הכל היה שם. כאילו, באמת הכל.
לין ישבה לידי ומקס התמקם ליד הנהג, בודק שהכל בסדר.
היו שני חיילים נקרא להם ככה מאחוריי ועוד שניים כשאחד עומד בצד אחד והשני בצד אחר ליד שאר משפחתי.

צ'או מבין את העולם הזה יותר טוב ממני ואין לי מה להתווכח איתו. הבנתי שאם אני הולכת להיות אשתו של הפושע הכי גדול בארץ ובאיטליה, כנראה שיעברו גם דרכי כדי להשיג אותו.

"את רוצה לנוח קצת לפני כל מה שהולך להיות?". שאלה לין ואני הנחתי את ראשי על כתפה.
"אני אשמח". אמרתי והיא הנהנה ואיך שסגרתי עיניים קיבלתי הודעה ממנו.

צ'או: את בסדר?

אני: כן. אתה?

צ'או: אני בסדר, אסביר לך הכל מה קרה.

התנחמתי בזה שהוא לא בחר לברוח מזה והחליט כן להסביר לי בכל מקרה. מעניין מה קרה שנאלצנו להגיע לאיטליה יום לפני.

"מאיה". קרא מקס מתא הנהג.
"כן, נודניק!". צעקתי חזרה והוא סיבב את פניו אליי.
"אני אראה לך מה זה נודניק!
לכי לישון כי מחכה לך יום ארוך היום.
הודעה מצ'או". אמר ולא הבנתי מה זה החוסר תקשורת הזאת.
הוא עכשיו דיבר איתי בהודעה, מדבר עם מקס כדי שיתן לי הוראות למרות שהוא עדיין יכול לכתוב לי.

אני: אם יש לך משהו להגיד לי, תגיד לי. לא סתם יש לך את מספר הטלפון שלי.

צ'או: אני צריך אותך. צריך אותך איתי, מאיה.

אני: אתה מצליח לעלות לי על העצבים בשניה, צ'או.
אני לא מבינה אותך והלוואי ויכולתי. אבל אתה פשוט לא מובן. מדבר עם מקס כדי שידבר איתי במקום שאתה תדבר איתי דוגרי.
אני יכולה למצוא לי תחליף תדע לך, זאת  שגירשת לפני כמה ימים תרצה לחזור.

ישר קיבלתי ממנו שיחה עם מה ששלחתי לו ועניתי.
"עוד פעם אחת תזכירי את השם שלה, גם אם זה בעקיפין, אני לא יודע מה אני עושה". הזהיר והטון שלו היה נמוך.
"אתה רוצה שאאיית לך את השם שלה?". שאלתי, מנסה לעצבן אותו.
"בייב, לא להתחיל". אמר והתחנן יחד וזה שהוא מכנה אותי ככה רק גרם לבטן שלי להתהפך.
לין מסתכלת עליי מלמעלה, לא מבינה מה קורה בינינו אבל הכל מסובך, בחיי שגם אני כבר לא יודעת.

"עוד כמה שעות". אמר ואני הנהנתי.
"תנוחי טוב".
הפעם הקשבתי לו ופשוט עצמתי את עיני.
אנחנו נוסעים למילאנו וזה 4 שעות נסיעה אז מנצלים את זה עד הסוף.




HIM AND IWhere stories live. Discover now