מאיה כהן.
הרגשתי כאילו אני לא מכירה את האנשים שמסביבי.
אבא ואימא מסביב לשולחן כשארבעתנו יושבים כאילו אנחנו בישיבה ולא משפחה.
"תתחיל מאחרי המלחמה, אבא". אמרתי ולא הסתכלתי בעיניו. אני יודעת שאם אסתכל, אני אפול.
תמיד הייתה לי חולשה לאבא שלי. הוא היה הגיבור שלי, המלך שלי, הגבר שתמיד השוותי אותו לגברים שהכרתי ואף אחד לא התאים לו. אף פעם לא הסתפקתי במישהו שהוא פחות מאבא שלי, אף פעם.
מצחיק, עכשיו אני הולכת להתחתן עם מישהו שהוא ההפך ההגמור מכל מה שרציתי.
לי אין בעיה עם קעקועים אבל כמו שאמר צ'או, המשפחה שלי דתיה וזה מפריע. אנחנו גם גרים בשכונה קטנה שבא כולם מכירים את כולם אז רכילות תהיה פה ברמה גבוהה יותר מגיא פינס.
"אחרי המלחמה". התחיל אבא לומר.
"נכנסתי לחובות. השכירות של הבית והמאפיה, חשמל, גז, ארנונה והכל, פשוט היו לנו יותר מידי. לאימא לקחנו את קרן ההשתלמות וזה לא הספיק. קרן ההשתלמות הייתה תכנון לחיסכון ללימודים ולחתונות שלכם אבל הבנו שאם לא יהיה כסף להחזיק את הבית, לא נזכה בגלל להגיע לחתונה שלכם.
אז פניתי לצ'או.
אני יודע, אני יודע, הוא לא בן אדם שהיה צריך לבקש ממנו משהו אבל לא הייתה לי ברירה. היינו בלי כלום". אמר והרגשתי שיש פה עוד משהו.
"היית יכול לספר לנו, היינו יכולים לעבוד ולהרוויח את הכסף. אנחנו לא 2 ילדים. אנחנו 8. 8 אבא!
היינו יכולים לעזור לכם ולהתמודד בלי להכניס את המפלצת הזו לבית שלנו!". צעקתי כי כאב לי. כאב לי כבר פיזית ונפשית.
"ואז מי יהיה במאפיה? ובבית?". שאל ודמעות ירדו בעיניו.
"ולמה שאני אתן לילדים שלי לסבול אם הייתי יכול לבקש הלוואה ולהחזיר אותה?". שאל. רתחתי מכעס. הוא לא מחזיר את ההלוואה, הוא נותן אותי אליו במקום זה.
"אתה הסכמת שאתחתן איתו כדי שיוותר לנו. הייתי יכולה לעבוד במאפיה ובעוד שתי עבודות רק כדי לא להתחתן עם הבן אדם הזה". אמרתי ודמעות גם ירדו בעיני.
"אני מצטער ילדה שלי, באמת מצטער שגרמתי לך לעשות דבר כזה. סליחה שהייתי צריך לבחור במקומך עם מי להתחתן!". אמר וכעת אחז בכף ידי ועטף אותה חזק.
רציתי להשתחרר אבל הוא לא נתן לי.
"אני מבקש סליחה, מכל הלב שעדין ממשיך לפעום. לא רציתי שהילדים שלי יעבדו ב-3 עבודות כדי לשים אוכל על השולחן.
לא רציתי לתת לכם לסבול.
לי ולאימא לא נשאר הרבה ולכם כן.
רציתי אתכם בריאים, חזקים ושתזכרו את החיים שלכם טובים". אמר והתייפח.
"אני באמת מצטער מאיה, תסלחי לי!!". בכה על היד שלי.
אימא ליטפה את גבו ואחיי רק בוחנים את הפנים שלי. מחיתי את הדמעות שלי בעזרת ידי השניה.
"אני הולכת להתחתן איתו, אין ברירה אחרת. אבל אני מבטיחה לך אבא, שאני הולכת למרר לו את החיים". אמרתי ופחד נראה בעיניו.
"אני לא הולכת לחיות איתו באושר כי אושר לא יהיה לו. בסוף הוא ישחרר אותי". אמרתי וכעת הוצאתי את ידי מידו ויצאתי מהבית. משאירה את כולם שם פעורי פה.
ירדתי במדרגות ופניתי לרכב שלי. התנעתי את המנוע ונסעתי. לא יודעת לאן פשוט נסעתי.
♧
"את לא מתקשרת.
את לא שולחת הודעות.
בשביל מה אנחנו חברות תגידי לי?". שכחתי מלין לגמרי.
הראש שלי לא היה פה ובצדק וכל מה שרציתי זה לברוח למקום שאף אחד לא ימצא אותי בכלל.
"הייתי קצת עסוקה בזמן האחרון, איך את?". שאלתי ושקט היה בקו.
"לין?". שאלתי. "הכל בסדר מאיה?". שאלה ודמעה התחילה לעלות.
בזמן האחרון אני בוכה הרבה וזה בכלל לא בסדר.
כמה שאלה קטנה הופכת לגדולה.
לפעמים אנחנו רחוקים מבסדר ולמרות שאנחנו אומרים שאנחנו בסדר, זה הפוך לגמרי.
זה הקש ששבר את גב הגמל מה שנקרא.
איך שהיא שאלה את השאלה הזו התחלתי להתייפח לה ולספר לה הכל.
"מה זה הדבר הזה מאיה? זה נשמע כאילו את חלק מספר! את חייבת להתנגד לזה!". צעקה עליי ומי יסביר לה שאני כבר בתוך הסיפור הזה עמוק?
"אני לא יכולה, לין. לא יהיה למשפחה שלי איפה לגור, לאכול או לחיות". אמרתי והמשכתי לבכות. אני יושבת באוטו כשאני באמצע שום מקום שאני אפילו לא מכירה.
"אני אהרוג את הבן זונה הזה!". אמרה וזה ניחם אותי קצת. אם אני תכננתי למרר את החיים של צ'או, לא רוצה לחשוב מה לין תעשה.
כשהיא כלבה, היא כלבה.
אפילו רצועה לא תצליח להחזיק אותה.
YOU ARE READING
HIM AND I
Romanceצ׳או קריב. היא הייתה הבחורה הכי יפה שראיתי מימיי. עיניים חומות שבחנו אותי ונכנסו לנשמה השחורה שלי. באותו יום שבאתי לאיים עליה, ידעתי שאני לא הולך להיות רחוק מהמאפייה הזו ומהבחורה הזו. חתונה. חתונה עם הבת של הגבר שהיה מקושר איכשהו לאימא שלי המנוחה...
