צ'או קריב.
מצאתי מישהי יותר עקשנית ממני.
כן כן, תאמינו או לא.
הבחורה שלי לא נורמלית אבל גם אני ואני יודע שאין איזון בינינו אבל כנראה שזה מה שהכי יפה.
התוכנית שלי הייתה קלה.
להתחבר למשפחה שלה כדי להבין איך אבא שלה קשור לאימא שלנו, שלי ושל מקס.
בדרך עשו עלינו צחוקים מלמעלה אבל אני הבטחתי לעצמי להתעסק במטרה.
לא משנה מה, מי, מו אני לא מתעסק במה שמסביב.
אני מחכה לתשובה שלי יותר מעשור ואני אשיג אותה. בשבילי ובשביל מקס.
לא הייתי יכול לשאול ישירות את שמעון כי ברור לי שהוא לא יספר לי.
אני הצעתי את הפתרון שחתונה זה המפתח, להתחבר, להכיר את המשפחה שלה יותר לעומק וכך נשכנע את סבא.
אבל אני לא מבין מה קורה לי.
לא מבין מה זה הרגשות האלה שצפים להם פתאום כשהיא מחייכת סתם, צוחקת ואני יודע גם מתי היא עצובה ומתי היא עצבנית עליי. נשמע לכם הגיוני שכך אכיר מישהי פחות משבוע?
לי לפחות זה לא.
היא בסוף באה איתי להלוויות של האחים שלי. הם אחיי בנשמה גם אם זה לא בדם ולכל אחד מהם אני מצדיע כי כל אחד מהם נתן את החיים שלו בשביל המאפיה.
לא סתם כל מי שרוצה להיכנס חייב להישבע ולעשות את הקעקוע המשותף שלנו, נשר גדול על הכתף השמאלית.
החיה שמסמלת את העיניים השחורות, הכנפיים שפורסות למרחקים גדולים כמו המאפיה וכתף שמאל כי היא היד שהכי קרובה ללב.
היא עדיין לא מודעת לזה שגם היא תצטרך לעשות אותו ואני לא יודע איך תגיב אבל אני משאיר את זה לאחר כך.
בנתיים יש לנו הלוויות להתכונן.
♧
"את מוכנה?". שאלתי כשאני מאחורי הדלת והיא עדיין שם מתלבשת.
אמרתי לה שלא צריך יותר מידי והיא הסכימה וישר הערכתי אותה לגבי זה.
אם זאת הייתה בחורה אחרת, היא הייתה מתארגנת, מתאפרת שעות על גבי שעות כשבכלל מדובר פה בהלוויה.
"אני באה, צ'או". אמרה והפעם לא היה לי זמן לשקוע במה שהיא אומרת לכן הדחקתי הכל הצידה.
היא פתחה את הדלת ואין, שוב דבר לא יעזור, מאיה תישאר מאיה.
עם כל היופי שלה, איפור זה מחמאה לידה.
"איך את עדיין נראת מושלם גם כשמדובר באירוע חרא?". שאלתי אותה והיא לא עזבה את עיני.
"תפסיק לבחון אותי, בוא נלך". אמרה כשהיא תופסת את ידי ומובילה אותנו לדלת למרות שאני הייתי צריך לעשות את זה.
"מקס שם כבר?". שאלה כשנכנסו לרכב וחגרנו חגורות.
"הוא שם את המשפחה שלך במלון עם שלושה חיילים שישמרו עליהם ונסע עכשיו לכיוון שאנחנו נוסעים. הוא יחכה לנו שם". אמרתי ובחנתי את עיניה.
היא באמת לא נורמלית.
עם היום הראשון שלה באיטליה, במקום לראות את העיר היא נוסעת איתי לראות הלוויה.
"תפסיק להסתכל עליי!". דרשה אבל אין, זה יותר חזק ממני.
"אני לא יכול, אני צריך לא לחשוב ואת גורמת לי ללכת לאיבוד. אמרתי והיא לא עזבה את עיני, מנסה לבחון אותי.
"אני גורמת לך ללכת לאיבוד?". שאלה ואני הנהנתי ומזל שיש אור אדום ברמזור.
"אני מבינה שבשבוע הזה היו לנו עליות וירידות. אבל עדיין, אתה צריך להחזיק את עצמך במיוחד היום.
אני מבינה שאתה אומר שאתה לא בן אדם אבל צ'או, תחסוך את זה ממני.
אם הם היו החיילים שלך, הם המשפחה שלך.
אתה בחרת בהם להיות במאפיה והם הקדישו את החיים שלהם למענך אז המינימום שאתה יכול לעשות זה להרגיש עצב וכאב". אמרה אבל היא לא הבינה כמה קשה לי וכואב לי בלב שאין לי.
כל מילה שלה נכנסה לתוך נים ונים שלי ולא יוצאת.
עדיין יכול לשמוע את הקול שלה מהדהד לי בראש וכל מה שאני רוצה עכשיו זה פשוט להיות איתה במיטה מחובק ולהתנתק מכל העולם.
להתקע בשקע צווארה ולשכוח מהכל כולל הכל.
אבל אי אפשר לברוח מהמציאות, תזכרו את הדברים שלי. אתה יכול לברוח לזמן מסוים אבל זה יפגוש אותך שוב ושוב לא משנה באיזו דרך מסובכת וארוכה.
בגלל זה אני מזכיר לעצמי את ארבעת הפרחים שלי שכל אחד מהם היה פרח שמרכיב את הזר השלם והיפה, המאפיה.
"מאיה". אמרתי את שמה והיא מלטפת את זקני והלב שלי מפרפר.
אני שמח שאני הולך לאיבוד כשאני איתך. המשכתי את דבריי וכשהיה אור ירוק נסעתי.
היא אחזה בידי חזק ולא הרפתה.
"תתעסק בפרחים צ'או. תשאיר אותנו בצד ואם אתה צריך באמת ללכת לאיבוד, הרי אמרת שאני גורמת לך לזה אז אני פה". אמרה ולעזאזל מה היא גורמת לי להרגיש.
הבחורה הזו תשגע אותי מכל בחינה אפשרית.
YOU ARE READING
HIM AND I
Romanceצ׳או קריב. היא הייתה הבחורה הכי יפה שראיתי מימיי. עיניים חומות שבחנו אותי ונכנסו לנשמה השחורה שלי. באותו יום שבאתי לאיים עליה, ידעתי שאני לא הולך להיות רחוק מהמאפייה הזו ומהבחורה הזו. חתונה. חתונה עם הבת של הגבר שהיה מקושר איכשהו לאימא שלי המנוחה...
