מאיה כהן.
לא יודעת מה עשיתי כשבחרתי ללכת עם צ'או להלוויה אבל מה שידעתי זה, שלא משנה אם הוא מרגיש או לא מרגיש וכל הבלבולי שכל שלו, אני חייבת להיות איתו.
לא יודעת איך להסביר את זה, פשוט הרגשתי שאם הוא יתמוטט ולא אהיה שם, אני לא אוכל לסלוח לעצמי כל החיים.
כשהגענו למקום ההלוויה, צ'או לא הרפה ממני. מקס נגלה לעינינו והם התחבקו כשאני עדיין אחוזה בידו.
"מותר לי לחבק את גיסתי?". שאל מקס את צ'או והבנתי שהוא רוצה קצת לבדח אותו אבל צ'או היה באותו מצב. מבט מקובע וחדור מטרה.
הוא היה נראה שאם רק מקס יביא לו את השמות שרצחו את החיילים שלו, הוא יעזוב הכל וימרר את חייהם אחד אחד.
מקס חיבק אותי ולפני שעזב הוא לחש באוזני.
"תשמרי עליו". לחש וכשהוא התנתק ממני אני הנהנתי לאות חיוב.
"המשפחה שלי בסדר?". שאלתי את מקס וראיתי שהעיניים של צ'או פשוט בוחנות את הסביבה.
"כן. תסמכי עליי". אמר ובאמת סמכתי עליו.
"שניכנס?".שאל מקס וצ'או פשוט הלך אחריו.
♧
"היום, זה יום עצוב". התחיל לומר צ'או מעל 4 קברותיהם של החיילים שעכשיו נגלו לי שמם:
רוי, רז, שי ומאור.
השמות שלהם עבריים והופתעתי.
חשבתי שכולם מאיטליה אז בטח השמות של כולם מתוסבכים אבל לא, הם שמות ישראלים מסתבר.
צ'או בחן את פניי ואני לא עזבתי את עיניו כל הזמן הזה, מהנהנת לו שהכל בסדר, יהיה בסדר.
"כשקיבלתי את ארבעתם, הרגשתי שהם הכי מתאימים". המשיך לומר.
"הם באו ברבעייה לכל מקום ובכל זמן.
אין דבר כזה שהייתי רואה את רוי בלי רז, או רז בלי רוי. ואין מצב כזה שהייתי רואה גם את שי בלי מאור או מאור בלי שי. אין פלא שהם נרצחו כולם יחד.
תמיד הגיעו יחד ומוכנים להגן על מי שיעיז רק לחצות את הגבול הזה.
רוי, רוי אף פעם לא ידע שובע.
לכל משימה שהייתה הוא הראשון שקפץ. דם לא דם, שום דבר לא עצר את הילד שהפך לגבר.
רז, רז היה נס.
נס שהמאפיה זכתה בו בכלל.
מצאתי אותו ברחוב, ילד קטן מורעב עם מכות בכל הגוף כי הרגו לו גם את הנפש.
ישר לקחתי אותו תחת חסותי ולימדתי אותו הכל.
הבחור לא אכזב אותי פעם אחת ואם אמרתי את זה, זה אומר הרבה. הוא הנס של המאפיה והנס שלי שזכיתי ללמד אותו הכל.
שי, שי כשמו כן הוא, מתנה.
לא ידעת איזה שי תקבל היום.
עצבני, שמח, עצוב, לוחם בראבק. הוא היה כמו מתנה מתקתקת וזה מה שהיה יפה בו.
כל הזמן הפתיע אותי מחדש וזה תמיד חרפן אותי איך לעזאזאל הוא מצליח לעשות את זה.
מאור, תמיד היה האור בחבורה שלהם.
כשהם היו נכנסים והייתי רואה את החיוך הדפוק שמאור תמיד דפק, אני ידעתי שאפשר להיות רגוע. האור שלך לא נכבה, אחי.
את האור שלך אני עדיין יכול להרגיש מפה.
נתתם את החיים שלכם בשבילי ובשביל המאפיה.
אני מודה לכם, אוהב אתכם ומעריץ אתכם.
אתם הגיבורים שלי, החיילים שלי, אחים שלי והדם שלכם זורם בעורקים שלי.
אני מבטיח לכם, שמי שעשה את העוול הזה ישלם על זה.
אני מבטיח לכם, שאור לא יהיה לו, ניסים לא יהיו לו, שובע ממני לא יקבל אבל כן מתנה אחת גדולה. הוא יקבל ממני את החיה שבי".
הוא סיים את דבריו ובחנתי את הסובבים.
כולם מסתכלים על הקברות במבט של כבוד שאף פעם לא ראיתי.
הסיפורים ששמעתי עכשיו רק מוכיחים לי כמה צ'או טועה באיך שהוא רואה את עצמו.
פתאום אני עומדת מאחורי מקס ושמה לב שמקס, צ'או ועוד כמה גברים מפשילים את החולצה שלהם וכל בית החזה עומד לרשות כולם.
הם מניחים את היד על בית החזה, קרוב ללב ששם יש קעקוע ענק של נשר.
צ'או התקדם למרכז כך שהוא עמד ומאחוריו ארבעת הקברים כשבידו יש סכין ואני לא הבנתי מה קורה.
"לחייכם אחים שלי". אמר ופצע קרוב לקעקוע הנשר פס ישר. כולם עשו כמוהם ושביל של דם התחיל לרדת.
אני בוחנת את פניו אבל הפנים שלו היו מקובעות לרצפה, אין מענה.
הלב שלי, יכולתי להרגיש אותו בין הידיים ולא ידעתי מה לעשות.
ועכשיו הבנתי מה זה כל פס שמקועקע על החזה שלו. זה מסביר כמה חיילים הם איבדו.
כשראיתי את החזה של צ'או בפעם הראשונה, היו שלושה ועכשיו הצטרף עוד אחד.
הוא הפסיד 3 פסים שכל פס אלוהים יודע כמה חיילים מתו בו.
לאחר כל הטקס המוזר הזה, כל אחד שם פרח ורד מעל כל אחד מהקברים שלהם ולחשו כמה מילים. צ'או ומקס באו יחד ולאחר כמה שניות שהרגישו לי נצח, שניהם פנו לעברי.
"את בסדר?". שאלו שניהם יחד ואני בחנתי את פניהם.
"אני בסדר. אתם בסדר?". שאלתי וצ'או התקרב אליי קצת, עדיין בלי חולצה ולעזאזל מה רציתי לעשות.
"אני חושב שאחי רוצה קצת חופש.
אני הולך להרגיע קצת את הראש". אמר והלך והשאיר אותנו לבד.
"בואי נחזור הביתה". אמר צ'או ואחז בידי.
"אתה יכול קודם להחזיר את החולצה שלך?". שאלתי בגיחוך. הוא הסתובב והסתכל עליי.
הוא ליטך את לחיי וקירב את ראשו לאוזני.
"אמרתי לך שאת גורמת לי ללכת לאיבוד. תמשיכי להסתכל עליי ונראה לאן שנינו נגיע". אמר והתנשף.
"בוא נלך". אמרתי ואם הוא רוצה להרוג אותי בצורה אישית כשאני מסתכלת עליו, נראה כמה זה יצליח לו.
YOU ARE READING
HIM AND I
Romanceצ׳או קריב. היא הייתה הבחורה הכי יפה שראיתי מימיי. עיניים חומות שבחנו אותי ונכנסו לנשמה השחורה שלי. באותו יום שבאתי לאיים עליה, ידעתי שאני לא הולך להיות רחוק מהמאפייה הזו ומהבחורה הזו. חתונה. חתונה עם הבת של הגבר שהיה מקושר איכשהו לאימא שלי המנוחה...
