שנאת המאפיה 《1》

פרק 54

אנה –

אני מסתכלת מסביבי ובוחנת את הבית שאני נמצאת בו כרגע.
זאת דירת סטודיו קטנה ונחמדה אך היא גם לא צפופה. מיטה זוגית ממוקמת ליד הקיר ומולה טלוויזיה קטנה שעל מזנון קטן. ליד המזנון עומד כיסא שחור ופח קטן בצד. אני בוחנת את המטבח הקטן שבהמשך – אי יחסית גדול, שיש ארוך מאחוריו, מקרר ושאר הדברים החיוניים. הדירה הזאת מזכירה קצת את הדירה הקודמת שלי, אך היא יותר מסודרת וקצת יותר גדולה.
אני יושבת על הספה הקטנה שבדירה ומתפעלת מהתמונות שתלויות על הקיר מולי ליד הטלוויזיה. הן לא של ריטה או של המשפחה שלה, אלא של השחקנים מהתוכנית friends . כנראה הסדרה האהובה עליה כי יש עוד שני תמונות נוספות שלהם שתלויות בקיר.

"אני ממש שמחה שאת פה," קולה של ריטה לפתע נשמע כשהיא מתיישבת לצידי ומחייכת. "הרבה זמן לא ראיתי מישהו חוץ מרופאים." אני מגחכת לדבריה ומתרווחת במקומי.

"אני שמחה שאני פה, יש לנו הרבה על מה לדבר." אני מבינה ממבטה שהיא כבר יודעת על מה שקרה לי, אז אני במהירות מתחילה לדבר. "לוקה סיפר לי שקרלו היה איתך כל הזמן הזה." היא מגלגלת את עיניה למשמע דבריי ונאנחת בכבדות.

"כן, ראיתי אותו כל יום מאז שירו בי. זה היה נחמד בהתחלה, אבל מיום ליום זה נעשה יותר גרוע," היא מתרווחת גם במקומה ואומרת. "הוא לא נתן לאף אחד לבקר אותי, אפילו לא לרוסו, הוא תמיד אמר לו שאני עסוקה ושיבוא ביום אחר." אני צוחקת לדבריה והיא מביטה בי בבלבול.

"הוא מקנא," אני אומרת בגיחוך קל אך מתחילה לצחוק בקול רם יותר כשאני מבחינה בה מסמיקה. "ואת מאוד אוהבת את זה שהוא מקנא!" אני אומרת בקול ובהתרגשות כמו ילדה קטנה ולא מפסיקה לצחוק.

"תפסיקי לצעוק," אני מניחה את ידי על ביטני והיא מתחילה לצחוק איתי. "משוגעת, הוא לא מקנא, הוא סתם דביל." אנחנו מרגיעות את צחוקנו ומביטות אחת בשנייה בפנים אדומות.

"אז.. איך את?" היא שואלת בהיסוס ואני מבינה במהירות שהיא רוצה פרטים, והיא כמובן תקבל אותם. בכל זאת, לא סתם באתי אליה.

"אני בסדר." אני עונה בחיוך ומתלבטת איך להתחיל את השיחה.

"קרלו סיפר לי ש.. אה.." אני מרגישה את הלב שלי דופק במהירות כשהיא אומרת. "הוא סיפר לי שעברת הפלה." אני משפילה את מבטי ומהנהנת לאט. "אוי, אנה סליחה, לא התכוונתי להעציב אותך יותר. בואי נדבר על משהו אחר." היא אומרת במהירות אך אני מנידה בראשי לשלילה.

"זה בסדר, אני בכל מקרה רוצה לדבר על זה עם מישהו כבר," אני מרימה את מבטי אליה בחיוך ואומרת, פרצופה מתעוות בכאב אך היא מהנהנת בהבנה ומחייכת חיוך קטן. "אני ולוקה רבנו קצת לפני שזה קרה, לא חשבתי בכלל שאני אאבד את התינוק שלי בגלל זה." אני מוצאת את עצמי אומרת בחוסר נשימה ובלב כבד. "לא יצאתי מהבית כל החודש הזה, שלא נדבר על זה שלא קמתי מהמיטה אפילו," אני מנגבת דמעה קטנה שחמקה מעיני. "הכל קרה כל כך מהר והרגשתי שאני מתה מיום ליום. אני באמת מצטערת שלא התקשרתי אליך ודיברתי איתך, פשוט לא הייתי מסוגלת."

"זה בסדר, אל תדאגי." היא מלטפת את זרועי ומנחמת אותי בחיוך קטן מלא בכאב. "אני בחיים לא אבין איך את מרגישה כרגע, ואם את צריכה עוד זמן אני אתן לך אותו ואעזור לך במה שצריך."

"תודה, זה פשוט מרגיש לי שהכל קרה באשמתי. לא הייתי צריכה לצאת מהבית בכלל, כל זה לא היה קורה אם הייתי מפעילה את המוח שלי קצת." אני סוטרת לעצמי בראש בכאב ומשפילה את מבטי.

"היי, שלא תעזי אפילו לחשוב שזה קרה בגללך," היא תופסת את ידי בחוזקה ואני מרימה את מבטי אליה באיטיות. "את לא אשמה, תזכרי את זה. מה שהיה צריך לקרות קרה. אל תחשבי אחרת." חיוכי מתרומם והדמעות זולגות מעיניי במהירות כשאני מצמידה אותה לחיבוק ארוך מבלי לחשוב פעמיים.

"תודה ריטה, מה הייתי עושה בלעדיך."

XXX

אני נכנסת אל הבית ועולה במהירות במדרגות אל חדר השינה שלי.
השעה עכשיו שש בערב. את רוב היום ביליתי עם ריטה, אומנם לא יצאנו מהבית שלה, אבל היה ממש כיף. דיברנו המון ולא הפסקנו לצחוק. וסוף כל סוף, אחרי חודש שלם של מרירות, הרגשתי איך השמחה חזרה אליי.
אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. היא הבן אדם היחיד שבאמת התפרקתי מולו מאז כל מה שקרה, חוץ מלוקה, כמובן. אני מרגישה שהיא תחליף לאמא שאיבדתי.

אני נכנסת אל חדר השינה אך קופאת כשאני מוצאת את לוקה בפנים, עומד מול ארון הבגדים הגדול שבחדר ללא חולצה. אני סוגרת את הדלת מאחורי באיטיות והוא מסתובב אליי ומחייך.
"היי," הוא אומר בחיוך ומתקדם אליי, אך עיניי לא עוזבות את גופו השרירי שמולי. "אוהבת את מה שאת רואה?" אני מסמיקה במהירות ומסיטה את מבטי ממנו, אך הוא כבר נעמד מולי במהירות. ולפני שאני שמה לב, הוא נוגע בסנטרי באצבעותיו ומחזיר את מבטי אליו. "תסתכלי אליי," נשימתי כבדה ואני לא מצליחה לומר דבר, והוא רק מחייך כשעיניו יורדות אל שפתיי. "התגעגעתי אליך." הוא לוחש לי, גורם לליבי לדפוק יותר חזק. "התגעגעת אליי?" אני לא מצליחה להוציא מילה מפה. "יעליב אותי אם לא." אני בולעת את רוקי בכבדות ועיניי בוגדות בי כשהן יורדות אל שפתיו המחייכות שמולי. פאק, הרבה זמן לא נישקתי אותו.

"כן," אני מצליחה לומר בלחש כשנשמתי כבדה.

"כן מה?" חיוכו גדל.

"התגעגעתי אליך." אני מסמיקה יותר ומרגישה חרטה אחרי שאמרתי את זה, אך הוא לא נותן לי לומר דבר נוסף ומקרב את פרצופו אליי. כשהוא קרוב יותר ומצחו נוגע בשלי, הוא עוצם את עיניו. אני פוערת את פי בתדהמה אך קופאת שוב כשאני מרגישה את לשונו נוגעת בשפתיי.

אני לא מצליחה לזוז או לנשום כשלשונו חוקרת את שפתיי בעדינות רבה. "פאק," הוא גונח ללא מעצורים ומזדקף במהירות. הוא מעביר את ידו בשערו ופרצופו מראה כאילו הוא מתחרט על מה שעשה. "בואי, נלך לאכל." הוא אומר במהירות ויוצא מהחדר, משאיר אותי מבולבלת וללא נשימה.

הפרק הבא יהיה הפרק האחרון😉
75⭐️❤️