אנה –
אני מרגישה מתה. כאילו הנשמה שלי התפוררה ברחבי איטליה. אני לא אמורה להרגיש ככה, אני יודעת את זה. יהיו עוד הרבה הזדמנויות. אבל משום מה, בכל פעם שאני מנסה להרגיע את עצמי, המחשבות שלי ישר חוזרות אל אותו לילה.
הרגשתי כאילו מישהו שורט לי את כל הגוף ואני מדממת למוות. לרגע אחד, ראיתי את אמא שלי, מחייכת אליי ומחבקת אותי. וברגע אחר אני מתעוררת בבית חולים.
אני שוכבת על הצד שלי במיטה, גבי מופנה ללוקה שישן לצידי. אני שומעת את הנשימות שלו אך אני יודעת שהוא עדיין לא נרדם. אני רוצה להסתובב אליו ולהניח את הראש עליו, אבל אני לא מסוגלת. בכל פעם שאני רק מגניבה מבט אליו אני רואה את המבט שלו עם האישה הזאת במועדון, או את המבט שלו צועק עליי ואז מתקרב אליי כשאני מאבדת את התינוק שלנו.
הוא התנצל מלא פעמים. אמר שהאישה הזאת לא מעניינת אותו בכלל והוא בקושי מכיר אותה. אני אפילו לא יודעת אם להאמין לזה או לא. אני לא מסוגלת בכלל להסתכל לו בעיניים.
אני לא זזה כמה דקות שלמות עד שאני מתייאשת בעצבים ומתרוממת על רגליי. בזמן האחרון לא יצאתי בכלל מהחדר. קמתי מהמיטה רק לשירותים. אבל עכשיו, משום מה, אני פותחת את דלת החדר ויוצאת. לא עברו כמה שניות בודדות ולוקה כבר מאחוריי.
אני מתעלמת ממנו ומתחילה לרדת במדרגות. הבית חשוך וריק מעובדים, והקור פוגע בי במהירות כשאני מגיעה אל הסלון. אני אומנם יחפה ולובשת רק פיג'מה קצרה, אבל אני יודעת שלא קר לי. כשחזרתי מבית החולים ונכנסתי הביתה, הדבר הראשון שראיתי בסלון היה אותי ואת לוקה רבים אחד עם השני. ובסוף, אני לא מצליחה להוציא מילה מהפה ומתעלפת מכאב.
אז לא קר לי, זאת רק הצמרמורת הזאת שעוברת לי בגוף בכל פעם שאני נזכרת במה שקרה.
"אנה?" אני נעצרת בפתאומיות כשאני שומעת את קולו. יש בנינו מרחק של כמה צעדים ואני תוהה לעצמי למה הוא לא מתקרב אליי יותר. "למה קמת?" אני מתעלמת מהשאלה שלו ומתקדמת אל המטבח, מתיישבת על אחד הכיסאות השחורים ומניחה את ידיי על האי שמולי. כמה שניות עוברות והוא נעמד מולי, מניח את ידיו בצידי האי ולא מסיר את מבט ממני. ורק אז אני קולטת שזאת הפעם הראשונה שאני בוחנת אותו ככה אחרי החודש שעבר. וכרגיל, הוא חתיך כמו כל הזמן. הוא ללא חולצה, לובש רק טרנינג שחור ושערו הפרוע מבולגן מעט, נותן לו את המראה של הילד הרע. ואני מאוד אוהבת את זה.
"אני רעבה. אתה יכול להכין לי משהו?" אני מוצאת את עצמי שואלת אותו מבלי לחשוב פעמיים. את האמת, אני לא רעבה. אבל מה עוד אני אמורה להגיד לו כשאני יושבת במטבח מולו. וגם, זאת אחלה הזדמנות לראות את מומחיות הבישול שלו, אם יש לו אחת בכלל.
הוא מקמט את מצחו אך מחייך חיוך קטן ומסתובב, ניגש אל המקרר ופותח אותו. ואני נמסה עם כל תזוזה שלו. כשהגב השרירי שלו מולי ועושה לי עיניים ואני רק מתאפקת לא לרייר.
"מה את רוצה לאכל?" עיניי סורקות את רגליו ועוברות לאט אל המכנס השחור שלו. ואכן, אני מתרשמת מהתחת שלו.
זה מוזר מדיי. בחיים שלי לא חשבתי שאוכל להתרשם מישבן של מישהו, אך זה לא סתם מישהו. זה בעלי, שעומד פה חצי ערום וכל מה שאני רוצה זה.. "אנה?" אני פוערת את עיניי כשהוא מסתובב ובוחן את מבטי. הוא סוגר את המקרר ונשען עליו, משלב את ידיו ומגחך בקול.
"מה?" אני מסיטה את מבטי במהירות ומעבירה את ידי בשערי.
"את באמת רעבה?" הוא מתקדם אליי ונעמד מולי תוך שניות אחדות, וליבי מתחיל לדפוק במהרה. אבל לפני שקורה משהו, אני קמה במהירות ועוקפת אותו.
"לא. אני אלך לישון." אני אומרת במבוכה ומתחילה ללכת בחזרה אל החדר, אך אני מרגישה את ידו מסובבת אותי בתנופה מהירה ומדביקה את גופי אל גופו.
"אנה," הוא מוריד את מבטו אליי ונושם עמוק. "מה קרה?" הוא שואל בקול חלש וצרוד.
"כלום," אני עונה לאט.
"תספרי לי," הוא עדיין מחזיק בידי, אך ידו הפנויה מתחילה ללטף את גבי באיטיות כשהוא רוכן לעברי מעט ולוחש, "תגידי לי מה קרה, תוציאי עליי את העצבים שלך. אני יודע שאת רוצה."
"לוקה, הכל בסדר.." אני מנסה להשתחרר מהאחיזה שלו אך הוא לא נותן לי.
"בבקשה, אנה. אני צריך לשמוע את מה שיש לך להגיד."
"מה אתה רוצה שאני אגיד? אני עצבנית ומרגישה מתה. אני רציתי את התינוק הזה.." אני מתחילה להגיד אך הדמעות הפתאומיות חונקות אותי. אני לא רוצה לבכות, בכלל לא תכננתי שזה יקרה. אבל בכל פעם שאני מתחילה בכלל לחשוב על זה אני מתפרקת.
"פאק, אנה.. אני מצטער," הוא מקרב את ראשי אל כתפו ומחבק אותי בחוזקה. "אני מצטער, אני מצטער. אל תכעסי, פאק.." הוא לוחש לאוזני. אני לא מתאפקת יותר ונותנת לדמעות שלי לרדת. "סליחה, סליחה. אני יודע.." אני מנסה לשמור על שקט אך ייבבה נפלטת מפי והדמעות לא מפסיקות.
"לוקה," קולי חלש וצרוד. אני מנסה לחזור אחורה ולהביט בו אך הוא מהדק את אחיזתו בי וממשיך לחבק אותי.
"עוד קצת." הוא לוחש. "פאק, הייתי צריך את זה.." אני מחייכת למילותיו בין הדמעות ומתמסרת לחיבוק. "אל תבכי, בבקשה. אני מבטיח שאשתנה. רק אל תכעסי עליי שוב." אני מהנהנת ומתחילה להירגע בזרועותיו לאט. "אני אוהב אותך."
סליחה על ההתעכבות🫣
אנחנו כל כך קרובים לסוף הסיפור!
⭐️❤️
YOU ARE READING
שנאת המאפיה 《1》
Romance"פאק, אנה.. אני מצטער," הוא מקרב את ראשי אל כתפו ומחבק אותי בחוזקה. "אני מצטער, אני מצטער, אל תכעסי, פאק.." הוא לוחש לאוזני. אני לא מתאפקת יותר ונותנת לדמעות שלי לרדת. "סליחה, סליחה. אני יודע.." אני מנסה לשמור על שקט אך ייבבה נפלטת מפי והדמעות לא מפ...
