לוקה –
חודש לאחר מכן
"אדוני?" קול זר נשמע לצידי אך אני מתעלם ממנו, זורק את ראשי לאחור ונאנח בכבדות.
אני מרגיש מת. כאילו הוציאו לי את כל הכוח מהגוף, וגם את שמחת החיים.
"אקבע איתכם יום אחר לפגישה, כרגע זה לא זמן טוב." אני מזהה את קולו של קרלו, וכמה שניות אחרי אני שומע את דלת המשרד נסגרת. "מה יש לך?" קולו של קרלו נשמע שוב אך אני לא עונה. אני מביט בתקרה כאילו היא הדבר הכי היפה שראיתי בחיי. היא לא. אנה כן. אנה היא הדבר הכי יפה שראיתי בחיי. לעזאזל, אנה...
"מה קרה פה עכשיו? מי היו האנשים האלה?" אני פותח את פי ושואל בקול חלש אך עדיין לא מרים את מבטי לקרלו.
"הכל טוב איתך? הייתה אמורה להיות לנו עכשיו פגישה עם כמה סוחרים," הוא אומר. "אתה בכלל מקשיב?" אני מרים את מבטי אליו ובוחן אותו. הוא נראה רגיל, כמו כל יום. אולי קצת יותר שמח. אלוהים יודע למה. "מה יש לך?" הוא מעוות את פניו בבלבול ושואל כשמבחין במבטי.
"מה זה כל השאלות האלה?" אני מתעצבן וזורק את ראשי לאחור, אך מבטי עדיין עליו. הוא נאנח בכבדות ומשפשף את עיניו, לא בעייפות, אלא בייאוש.
"תקשיב, אני יודע מה קרה עם אנה, ואני יודע שאתה מתוסכל ובא לך להרוג מישהו," אני מצמצם את עיניי אליו כשאני שומע את דבריו. "אבל עבר חודש. אתה צריך לחזור לעצמך." מחשבותיי ישר נודדות אל אנה, שבטח שוכבת במיטה בבית ולא עושה כלום. אני כל כך רוצה לחבק אותה, לגעת שוב בשיער שלה. בכל פעם שאני עושה את זה היא לא מראה שום סימן כלשהו, רק ממשיכה לשתוק וגורמת לי להתעצבן עוד יותר. "אתה מקשיב לי?" קולו שוב מפריע לי במחשבות ואני מיישר את מבטי אליו.
"הכל בשליטה, אל תדאג." אני אומר ומתרומם ממקומי, קם על רגליי וכך גם הוא עושה.
"אמרת לי את זה גם לפני שבוע." הוא נעמד מולי ואומר.
"תעזוב אותי בשקט, בסדר?" אני מתעלם ממנו ועוקף אותו אל הדלת.
"לוקה.." אני מסתובב אליו ותוקע בו מבט כועס. הוא לא נרתע, רק מביט בי באותו מבט חד.
"איבדתי את הילד שלי שאפילו לא נולד לפני חודש. אשתי שוכבת במיטה ולא מסתכלת עליי בכלל. אתה יודע למה?" אני מתקרב אליו באיטיות ומרים את קולי, מרגיש את העצבים חודרים אל הגוף שלי ללא הסכמה. "בגללי. פאקינג בגללי. כמו אידיוט אני השתכרתי ולא שמתי לב מה אני עושה. גרמתי לה לשכב בבית חולים ולא ידעתי מה לעשות. אז תעזוב אותי בשקט קרלו, כי אני נשבע שגם אתה עוד מעט תשכב בבית חולים." אני מביט בו באיום ומוציא עליו את כל מה שהיה עליי במשך החודש הארוך הזה.
"כן לוקה, אתה אידיוט גמור," בלי אזהרה הוא מעלה את העצבים שלי שוב. "בגללך היא איבדה את הילד שלה. היא לא מוכנה להסתכל עליך כי אתה.." הוא לא מסיים את המשפט כי אגרופי פוגע בפניו בחוזקה. אני מצמיד אותו לקיר ובועט בחוזקה בבטנו.
YOU ARE READING
שנאת המאפיה 《1》
Romance"פאק, אנה.. אני מצטער," הוא מקרב את ראשי אל כתפו ומחבק אותי בחוזקה. "אני מצטער, אני מצטער, אל תכעסי, פאק.." הוא לוחש לאוזני. אני לא מתאפקת יותר ונותנת לדמעות שלי לרדת. "סליחה, סליחה. אני יודע.." אני מנסה לשמור על שקט אך ייבבה נפלטת מפי והדמעות לא מפ...
