חשבתי שנפגוש אותם ואהיה יחד איתן.
גיליתי שזאת פנטזיה שקרית.
בהתחלה לא האמנתי שזה באמת קורה- אני אשכרה עוזבת לבית ספר אחר בלי חברות שלי. בלי אנשים שאני מכירה. בלי אנשים שמכירים אותי.
הלב של לא היה מוכן לבדידות כזאת. כאב לי לשבת במסדרון לבד. לחפש את החברים העתידיים שלי. לחפש את ה"חבורה" הבאה שלי.
הם פשוט לא היו קיימים. או שאולי...
אני לא הייתי קיימת.
אולי כל זה זאת אשליה אחת. חלום בלהות. סיוט ללא סוף.
פתאום מצאתי את עצמי בטיול. באוהל עם בנות שאני לא מכירה. אחת מהן דיברה איתי. לא הבנתי כל כך על מה אבל שמחתי לדבר עם מישהו, אחרי השתיקה הארוכה.
התחברנו לאט לאט, ואז בזכותה התחברתי לעוד כמה בנות. ואז עוד כמה בנים.
פתאום שמתי לב שקצב ליבי מואץ כשהאדם הזה יושב לידי, מסתכל עליי, מדבר איתי.
"פאק!" חשבתי לעצמי, "עוד פעם אני מאוהבת. נמאס לי."
זאת בערך ההתאהבות הרביעית שלי בחיי. האחרונה לא נגמרה בטוב... הבן שאהבתי דחה אותי בנימוס.
פחדתי שזה יקרה שוב.
שוב אני אדחף לצד.
שוב אתבייש.
שוב אשתוק.
חודש, חודשיים, שלושה השארתי את כל המחשבות האלה לעצמי. לא ידעתי למי לספר, למי לבכות, למי להודות.
להתוודות? לגלות? לבכות?
הלחץ בליבי התגבר ככל שהימים עברו. מוחי התנפח מרוב כל המחשבות. בטני התפוצצה מרוב האהבה שהייתה בי.
"דיי!" סטרתי לעצמי, "תצאי מזה! נועדת להיות בודדה כל חייך!"
פחדתי לספר לעצמי, לבכות לעצמי, להודות לעצמי.
לא התוודתי, לא גיליתי, לא בכיתי.
כיום, ליבי לא עוד שלם. הסדק שבו גדל באיטיות. בטני התרוקנה מכל האהבה- היא עברה למוחי. אך מוחי לא יכול להכיל כל כך הרבה אהבה ומחשבות.
לפני כמה זמן, נשברתי. סיפרתי, בכיתי, התוודתי.
זה כאב. זה שרף. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
עיניי האדימו. דמעותי התייבשו על פניי.
אני לא רוצה בזה עוד. אני לא רוצה לאהוב יותר. לא רוצה לבכות יותר. לא רוצה לחשוב יותר.
וזה מה שקרה.
לא חשבתי.
לא בכיתי.
לא גיליתי.
לא התוודתי.
אבל עדיין אהבתי- הדבר היחיד ששובר אותי עד עכשיו.
תודה על הקריאה.
סיפור אמיתי.
YOU ARE READING
Misery.
Spiritualכואב לי לשמור הכל לעצמי... אין לי אף אחד. אני לבד, גם כשאני בקרבת אנשים. העיניים שלי מתמלאות בדמעות. הצילו. אני טובעת. בעצב של עצמי. זה לא סיפור עם עלילה. אלו רק המחשבות שלי. אני מחפשת עזרה לצאת מהשלב הדיכאוני הזה שאני נמצאת בו. תודה לכל מי שקורא, ו...
