השאלה שרצה לי במחשבות בזמן האחרון היא האם כדאי לי לשקול לקיחת תרופות?
אני כרגע בתקופה מאוד משונה ומוזרה- יש לי פחות חרדה סביב דברים לא מוגדרים, אלא יותר סביב דברים שאין לי שליטה עליהם.
אבל בנוסף לזה, הייאוש נכנס.
ייאוש מתוך דיכאון כלשהו.
אני אפילו לא יודעת להסביר ממה הוא נובע...
אולי זה נובע מהחרדה.
כי המצב הכי מביך בעולם זה התקף פאניקה בציבור.
הא... עכשיו הכל מובן.
וואו... נתתי להרבה דברים להיקבר בתוכי עד שהגעתי למצב כזה.
פאק הטמטום...
למה יש בי כל כך הרבה חששות ופחדים שלא נותנים לי לישון בלילה?
למה הגעתי למצב שבו אני מעירה את אמא שלי באמצע הלילה ובוכה עליה במשך שעה וחצי?
למה?!
למה אף אחד לא מבין?
למה אף אחד לא מתחשב?
למה אני חייבת להתאים את עצמי למצבים שבהם אני מאבדת שליטה?!
למה אני חייבת להתגבר על הכל ולהיות אמיצה?!
למה אנשים חושבים שאצלי הכל טוב ויפה ואני רק ביישנית ופחדנית?!
שימשיכו לחשוב.
מה אכפת לי כבר.
כל פעם אותו סיפור!
"שלי למה את לא מדברת?"
"שלי מה יש לך?! תפסיקי לפחד!"
"אם תפסיקי להיות כזאת פחדנית, הכל יהיה טוב."
"תאמיני לי, את לא יודעת מה זה לפחד באמת."
"אני התגברתי על הפחד שלי למרות שהיה לי קשה, עכשיו תורך!"
"יואו איזה מעצבנת! לכי כבר, איזה פחדנית!"
ביי.
הלכתי.
עזבתי.
אל תצפו ממני לענות לכם פעם הבאה שתשאלו אותי מה קרה איתי.
אני אשתוק כי מסתבר שכל מילה שאני מוציאה מהפה מחרפנת לכם את המעיים.
חבל באמת שלא נדרסתי לגמרי בברצלונה.
היה עדיף.
"אני כמעט מתתי בגלל שנחנקתי."
"כמעט דרסו אותי כשהייתי בן שנתיים."
"פעם אחת נפלתי על אבן ושברתי את הגבה."
וואלה יופי.
אז אני לא סובלת בכלל.
בואו, תבטלו לי את הפסיכולוגית, תקחו ממני את ההפניות לפסיכיאטר, תמחקו אותי מרשימת השמות של קופת החולים.
ביי!
גם כן, עושים לי טובה שלפעמים אומרים לי "היי" ו"ביי".
לא צריך את הטובות שלכם, תודה.
אני מסתדרת גם לבד.
נמאס לי מהבית ספר המזדיין שאני נמצאת בו.
כולם עם כולם, אבל אני לא כולם.
אני אחרת.
נמאס!!!!
למה אני כזאת סתומה? היה עדיף לעבור למקום שבו יש אנשים שמבינים ולא אכפת להם שאני כזאת אבל כן לפעמים דוחפים אותי לגבולות בצורה נכונה וטובה.
פאק!
תנו לי לעזוב בלי חרטות.
אם לא היה אף אחד בכיתה, הייתי ממש חותכת.
עד דם מצידי.
הרי אסור לי להרביץ לאנשים כי זה לא מנומס, אבל אם אני אכאיב לעצמי הכל בסדר.
כי לא פגעתי ברגשות של האחר! אז זה מעולה ככה להוציא את העצבים.
שיטה מהממת פשוט.
יאללה הלכתי.
אל תגעגעו.
אל תשימו לב.
נמאס.
בולשיט אמיתי.
YOU ARE READING
Misery.
Spiritualכואב לי לשמור הכל לעצמי... אין לי אף אחד. אני לבד, גם כשאני בקרבת אנשים. העיניים שלי מתמלאות בדמעות. הצילו. אני טובעת. בעצב של עצמי. זה לא סיפור עם עלילה. אלו רק המחשבות שלי. אני מחפשת עזרה לצאת מהשלב הדיכאוני הזה שאני נמצאת בו. תודה לכל מי שקורא, ו...
