Misery.

אנשים כן משתנים

פעם הכרתי ילדה. היא הייתה כה תמימה.
היה לה שם של פרח. אך לב קר כקרח.
היא הייתה נראית ממוצעת. דיי מפותחת.
לא התראינו שנים. לא מזמן נפגשנו בדרכים.
שיערה שינה צבע. כך גם שינייה.
הסתובבה עם סיגריה ביד. הייתה כולה לבד.
חיוך רחב היה לה. שמחה לפגוש את מכריה.
הפכה לילדת רחוב. מעשנת בלי סוף.

פעם הכרתי ילד. הוא היה חזק כפלד.
היה נראה ילד טוב. לא אחד שיהיה לו חוב.
התאהבתי ביופי. לא הכרתי את האופי.
עזבנו לתיכונים שונים. הוא לקח צבא, כמו הרבה בנים.
ראיתי אותו דרך חלוני. הוא כבר לא היה חלומי.
התווכח עם שוטרים. לא פחד על החיים.
חיי על הקצה. רק כדי להשוויץ בזה.

פעם הכרתי ילדה. כמה שהיא השתנתה.
הייתה חייכנית יותר מכל. גם שכלה היה גדול.
חכמה לא חסרה לה. הכל היא ידעה.
עם השנים, ביטחונה ירד. ננטשה, לבד.
חברים לא חסרו לה. חברי אמת עזבו אותה.
לא דיברה חודשים. פחדה מהחדשים.
הכל התהפך בחייה. פוחדת מפניה.
במקום חשוך היא. הכריחו אותה למחוק אותי.
אני זאת שהכרתי. לא תכירו את מי שהייתי.

רואים איך אנשים משתנים בפרקי זמן כל כך קצרים?
זה מפחיד כמה שהסביבה יכולה להשפיע עלייך.
אם הייתי מסתובבת עם אנשים שלא היו מורידים אותי, לא הייתי מי שאני היום.
אם היא לא הייתה מסתובבת עם בגירים ונקרומנים, היא לא הייתה מתמכרת.
אם הוא לא היה חבר שלהם, הוא לא היה כזה זבל של בן אדם.

בטח גם אנשים שמסתובבים איתי נהפכים לאט לאט לעצובים.
אני משדרת אי ביטחון ושנאה עצמית, אז לא פלא שסביבי כמעט אין אף אחד.
מצחיק...

תודה על הקריאה.
סיפור אמיתי.