היי.
יש לי רעיון לכתוב עליו
אבל אני לא יודעת איך לכתוב אותו,
כי אז זה נראה מפגר.
ואז עולה לי עוד רעיון,
ואז גם הוא נוראי.
מה לעשות במצב שכזה?
לוותר ולעבור הלאה?
בנושא אחר שקשור לפרק הקודם שכתבתי::
זוכרים שדיברתי על יום ההולדת שלי?
אז עכשיו הגיע יום ההולדת שלה.
מה לעשות?
לכתוב לה ברכה כמו שהיא כתבה לי?
או שלא להתייחס אליה פשוט וליצור ריב אחד גדול?
אני מפחדת להתייעץ עם חברה אחרת שלי, זאת שלא מתעלמת ממני בגלל בית הספר שאני נמצאת בו.
היא לא ניסתה למשוך אותי ולשכנע אותי לעבור לבית הספר שבו היא לומדת.
היא כן מרמזת שאני חסרה, אבל לא נותנת לי רגשות אשמה.
נזכרתי על מה רציתי לכתוב!!!!!
חרטות!!!!
סוף סוףףףףף
עכשיו אני יודעת איך להוציא את זה:
דיייייייייייי!!!!!!
אני מבינה כבר דייייי
עשיתי טעותתתת
לא עברתי לאותו בית ספר
לא חשבתי על העובדה שתכעסו עליי בגלל זה
לא ידעתי מה יהיה בעתיד
עכשיו אני יודעת שטוב לי שם
לא אכפת לי כמה תשכנעו אותי.
מבחינתי זאת ממש אי אכפתיות
תתמכו בי!
אתן רוצות שאעבור לבית ספר אחר כשאתן אפילו לא מתייחסות אליי?!
חשבתי שאנחנו תמיד נישאר ביחד!
אבל אתן אפילו לא מנסות לשמור על קשר!
לפי מה ששמעתי, אתן מחריגות את החברה האמיתית בחבורה שלנו!!
למה אתן מחריגות אותה?!
בפעם האחרונה שכולנו יצאנו ביחד, ברחתן!
שיקרתן לנו כדי להתרחק מאיתנו!
איזו חברות אמיתית, נכון?!
עכשיו אני אעשה לכן רגשות אשמה.
זה נעים?
תהנו לכן ביחד.
ביי.
וואו, זה היה קשה.
סוף סוף הוצאתי את זה!!
זה היה שקוע בי יותר מידי זמן, הייתי חייבת לשחרר מזה.
אם אתן קוראות את זה, אני רק כתבתי משהו שניסיתי לומר לכן כבר שנה שלמה. אל תתחילו להתעצבן עליי או משהו, אתן יודעות שאני מרגישה ככה. כבר הפסקתן עם זה, כי אתן ממעיטות בלדבר איתי. תודה רבה על ההתחשבות שלכן :)
תודה על הקריאה.
סיפור אמיתי.
YOU ARE READING
Misery.
Spiritualכואב לי לשמור הכל לעצמי... אין לי אף אחד. אני לבד, גם כשאני בקרבת אנשים. העיניים שלי מתמלאות בדמעות. הצילו. אני טובעת. בעצב של עצמי. זה לא סיפור עם עלילה. אלו רק המחשבות שלי. אני מחפשת עזרה לצאת מהשלב הדיכאוני הזה שאני נמצאת בו. תודה לכל מי שקורא, ו...
