Misery.

כאב נפשי

אין לי על מה לבכות.
אין לי על מה להצטער.
אין לי משהו שיכאיב לי.

אני נערה לבנה בריאה ממעמד הביניים שגרה בדירה במקום טוב עם משפחה אוהבת, שלומדת בבית ספר עם חינוך טוב ותלמידים טובים.

אז על מה אני בוכה עכשיו?
למה אני חושבת על דברים כאלה?
מה פשר התקף החרדה הזה שיש לי עכשיו?
מדוע הרצון שם?
למה אני מתחילה לרעוד ולנשוך את הציפורניים והאצבעות?

אולי אני כן צריכה טיפול.
אולי יש לי דיכאון.
אולי אני דו קוטבית.
אולי אני סתם נערה במחזור.

כל מה שנאגר בי יוצא החוצה.
אני לא יודעת איך להפסיק.
הנשימות שלי קצרות ומהירות.
האף שלי נסתם.
הכל מטושטש.
האצבעות שלי ממשיכות לכתוב
כואב לי בלב.
כואב לי הראש.
כואב לי בפנים. אני לא יודעת איפה בדיוק.

אני יודעת שזה אנוכי מצידי לבכות בזמן שאני יושבת במיטתי החמה, בחדר שלי, בבית הממוזג שלי.
אני יודעת שיש אנשים במדינות עולם שלישי שכרגע בוכים כי הם מתים מרעב.

למה הדמעות לא מפסיקות לזלוג?
כל גופי רועד.
המילים של השיר כל כך כואבות.
אבל אני מפחדת לשבת בשקט.

אני מנסה לעצור אבל אני לא מצליחה.
קשה לי להבין למה פתאום התיישבתי על מיטתי והתחלתי להיכנס לחרדה ולבכות.

אני רוצה לרוץ.
לברוח.
מה קורה איתי?!?

רשמית השתגעתי.
לא רוצה בזה עוד.

נכתב בזמן התקף חרדה פתאומי.
תודה על הקריאה.
סיפור אמיתי.