Misery.

אולי אפרוש?

כאילו, מה יש לי לעשות בסטודיו הזה? לא מכירים בהימצאותי כאן לפני שהן בכלל נולדו. למה אני מרגישה שבועטים בי עם העיניים שלהם?

חשבתי שהכדורים מונעים את התחושה הזאת. מסתבר שלא כל כך.

דיי, תפסיקו. לא כואבות לכן העיניים?
כן אני שמנה יותר מכולן.
כן אני הרבה יותר שקטה מכולן.
כן אני מחייכת רק כשחברה שלי נמצאת לידי ומצב הרוח שלי דיי תלוי בה.
כן אני אוהבת מאוד לרקוד, אבל מה לעשות שבסטודיו אני שונאת את זה.
כן אני מודעת לכך שאני לובשת את אותן החולצות שוב ושוב ושוב, אבל מה לעשות שאני התרגלתי לארון שלי ואני לא מוצאת שום חולצות אחרות שהן לא חולצות בטן חושפות.

לא חשבתי שאכתוב פה בתקופה הזאת.

למה כבר ציפיתי? שהכדורים יכשפו אותי ויהפכו אותי לשלי מכיתה ד'? 😒

אולי באמת מיציתי את הסטודיו. אין טעם כבר להישאר.
יש לי דברים הרבה יותר מועילים לעשות כמו שיעורי בית, עבודות, לצלם, לנגן בקלידים, להשקיע בערוץ היוטיוב שלי. דיי, כמה אפשר לרקוד? נראה לי ש-10 שנים זה מספיק. ניסיתי, לא עבד, אז צריך להמשיך לתחביב הבא.

זהו דיי כבר.
תפרשי.