הייתי סבבה בערך.
ואז נזכרתי בכל מה שקרה אז.
באותה תקופה, כשעוד דיברנו יום-יום.
באותה תקופה שבה היינו חברות.
התקופה שבה האמון שלי נעלם לגמרי.
איך שחברים יכולים לשנות אותך.
עבדת עליי כל כך הרבה.
למרות שידעת שזה מכאיב לי,
למרות שידעת שאני מאמינה לה,
לא הפסקת עד ש עברת את הגבול.
לעבוד עליי על נושא כל כך מפחיד?
שליחת עירום לחבר שלך, באמת?
פעם כבר עבדת עליי שחתכת ושחטפו לך את הטלפון.
אז עברת לנושא שבחיים לא דיברת עליו?!
תודה רבה לך.
תודה לך שהעלמת לי את האמון.
אני לא מאמינה לאף אחד, אפילו לא להורים שלי או לעצמי.
אני חיה במחשבה מתמדת שעובדים עליי והכל זה אשליה אחת גדולה.
ומה התירוץ שלך היה?
"כזאת אני."
כן, זה לא תירוץ טוב, את אמרת בעצמך.
אמרת לי שאני לא מפחדת מתקשורת עם אנשים ושזאת לא אני.
האירוניה, הא?
מצחיק, מצחיק מאוד.
את אפילו לא תקראי את זה כי אין לך חשבון וואטפד.
לא אכפת לי כבר.
נזכרתי במה שקרה אז, בחופש.
השריטה הזאת לא תעזוב אותי.
היה אפשר למנוע אותה אם לא הייתן עובדות עליי ככה.
לא משנה כמה תתנצלו, זה לא יחזיר את האמון שלי.
תודה שהרסת לי.
תודה על הזכרונות.
מקווה שנדבר אולי בקרוב.
עד אז, תשכחי ממני בבקשה.
YOU ARE READING
Misery.
Spiritualכואב לי לשמור הכל לעצמי... אין לי אף אחד. אני לבד, גם כשאני בקרבת אנשים. העיניים שלי מתמלאות בדמעות. הצילו. אני טובעת. בעצב של עצמי. זה לא סיפור עם עלילה. אלו רק המחשבות שלי. אני מחפשת עזרה לצאת מהשלב הדיכאוני הזה שאני נמצאת בו. תודה לכל מי שקורא, ו...
