כן כן... אני מזוכיסטית.
אדם שאוהב להרגיש כאב.
כשאני כועסת, אני נוהגת להרביץ למקום מסויים בגפיי שוב ושוב.
כשאני עצובה, אני נוהגת לגרד את ידיי עד דם או לשרוט את עצמי.
כשאני משועממת, אני נוהגת לגרד בקרקפתי עד דם.
כשאני מרגישה לבד, אני נוהגת לדבר בקול למצלמה דמיונית עד שהגרון שלי כואב.
ככה אני מתפקדת.
אני מפחדת שזה יפגע בי בצורה בלתי הפיכה.
אני מפחדת שאתמכר לזה ולא אפסיק.
אני מפחדת שאסיים את חיי ללא כוונה.
אני מפחדת מעצמי.
למה זה נותן לי תחושת סיפוק?
למה כשאני נכשלת, ישר אני שולפת ציפורניים וצובטת את רגליי וידיי?
למה אני לא מפסיקה להפריע לתהליך ההחלמה של כל מיני פציעות?
אני רוצה להשתנות.
אבל זה נהפך לרפלקס.
מה כבר קרה שהתחלתי להתנהג ככה משנה שעברה?
אני מזוכיסטית.
אדם שאוהב להרגיש כאב.
אני מכאיבה לעצמי אבל לעולם לא אכאיב לחבר קרוב.
יודעים למה?
כי אותו אני לא שונאת.
תודה על הקריאה.
סיפור אמיתי.
YOU ARE READING
Misery.
Spiritualכואב לי לשמור הכל לעצמי... אין לי אף אחד. אני לבד, גם כשאני בקרבת אנשים. העיניים שלי מתמלאות בדמעות. הצילו. אני טובעת. בעצב של עצמי. זה לא סיפור עם עלילה. אלו רק המחשבות שלי. אני מחפשת עזרה לצאת מהשלב הדיכאוני הזה שאני נמצאת בו. תודה לכל מי שקורא, ו...
