Misery.

קנאה

אני כזאת קנאית.
זה מכאיב לי פיזית ונפשית.
כואב לי לראות את חברות שלי נהנות בלעדיי.
כואב לי לראות אנשים שמגשימים את החלומות שלי.
כואב לי לראות אנשים שלא עושים כלום בחיים שלהם ומצליחיך בכל זאת.

אני מקנאה בחברות הנפלאה של דן ופיל.
אני גם רוצה חבר/ה כאלו.
יש לי כזאת. אולי אפילו עוד שתיים.
האחת שהכי קרובה אליי נפשית הכי רחוקה ממני פיזית.
השתיים שהכי קרובות אליי פיזית הכי רחוקות ממני נפשית.
ביני לבינה אין רגעים של שתיקה מביכה.
גם בדממה אנחנו לא מובכות...
אבל ביני לבין שתיהן יש שתיקות מביכות לפעמים.
אולי בגלל שאנחנו מכירות רק שנה, אולי פחות.

באלי לבכות כי אני יודעת שלעולם לא אפגש איתה שוב.
היא כמו אחות בשבילי.
יש לנו ריבים קטנים, צחוקים, אנחנו לא מתביישות לדבר בסקייפ כשאנחנו נראות כמט בלאגן, אנחנו לא מפחדות לספר שום דבר אחת לשנייה...
אני מתגעגעת שוב.
כל מה שאני רוצה עכשיו זה חיבוק ממנה.
או אפילו לומר לה שלום.
או סתם לראות אותה במציאות שוב.

לא התרגלתי עדיין ועברו כבר 3 שנים.
זה כואב יותר ממוות לדעתי.
כי כשמישהו מת אתה יודע בוודאות שלא תראה אותו יותר, אבל כשמישהו רחוק ממך ככה יש סיכוי שתיפגשו שוב והלחץ גומר אותך.
אתה רואה את האדם אבל הוא כל כך רחוק שזה כואב.

אני מפחדת לפגוע בחברות הטובות שלי שאולי קוראות את זה...
אני מקווה שלא העלבתי אותן.
ואם כן... תסלחו לי על כך. אני פשוט ממש מתגעגעת אליה, זה לא שאתן לא חברות טובות או משהו.

באלי לבכות אבל הדמעות לא יוצאות..
נמאס לי!
שוב הלחץ החזה.
שוב הכאב הפנימי המעצבן הזה.
שוב ההרגשה הזאת שמשהו לא הולך לקרות.
שוב.