Misery.

כמה פוביות?!

אגרופוביה,
אמטופוביה,
פוביה חברתית.
בטח יש עוד שאני לא יודעת את השמות שלהם.

אבל כמה אפשר???
כמה אפשר שכל אלה ירדפו אותי כל יום מחדש?
כמה אפשר להרגיש בפחד תמידי?
דיי כבר!

Won't you go to someone else's hell?

דיי... אני הבנתי כבר שאני חלשה.
כל שנייה אני בוכה.
כל שנייה הלב שלי מחסיר פעימה מרוב פחד.
כל שנייה הרגל שלי רועדת.
כל שנייה הפחד הזה סובב אותי.

לכו מכאן.
תעזבו אותי ותנו לי להתרכז...

אני חייבת עזרה חזקה.
נשימות ותרגילים לא עוזרים לי יותר.
כאילו הגוף שלי פיתח נוגדן אליהם.

כבר שלושה ימים אני מסתכלת וחוקרת אילו תרופות יעילות לחרדות.
רסקיו? ממש לא.
ריגעון? הצחקתם אותי.
*ג'יבריש כלשהו*? לגמרי. אבל לפני זה צריך אבחון.
הא... כאילו אמא שלי תסכים. אולי, אבל היא תהיה ממש מאוכזבת.

תראו לאן גררתי את ההורים שלי.
כל כך הרבה כסף מבוזבז בחודש רק לפסיכולוגית.
עכשיו ללכת גם לפסיכיאטר?! בטח תור עולה איזה 1000 ועוד תרופות גם בכלל 600.

החלק הכי גרוע הוא שפניתי ל"עזרה עצמית".
ניחשתם מה זה?
הכאבה עצמית.
וואו... חזרנו לזה שוב.
שוב לבושה, שוב לפחד שיגלו.
שוב לבהלה של אמא שלי, שוב לפחד שלי מעצמי.

אבל אני לא היחידה שחושבת שאולי פגישה פעם בשבוע עם פסיכולוגית לא מספיק בשבילי, ככה שזה טוב.

אבל כרגע אני פשוט אבודה.
כל כך הרבה מחשבות ופחדים בדקה.
מכל צד, מכל פינה.
מסתתרת הבהלה.
ציור וכתיבה לא עוזרים כמו בעבר.
אז פניתי לשם, לצד הקר.
לצד שבו כולם אדישים להשלכות.
לצד שבו כולם רוצים רחמים ותפילות.
לצד שאליו אני לא שייכת,
אבל נכנסת אליו כדי להתרחק וללכת.
ללכת רחוק מהמחשבות.
ללכת רחוק מהזכרונות.
ללכת רחוק מהמילים שהמחנך אומר,
שגורמות לי לבכות...

אני לא מסוגלת כבר.