Misery.

אמון במשפחה

יש לי מערכת יחסים יחסית טובה עם ההורים שלי.
אבל כשזה מגיע למחלות או לכאבים אצלי... הכל נהרס.

לא מזמן סובבתי את הכתף באימון שהיה לי.
חזרתי הביתה עם כאבים חזקים בכתף עם דמעות.
התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה מה קרה.
"זה כלום, זה יעבור מחר. ביי."

שלושה ימים עברו והכאבים לא הפסיקו.
אתמול החמירו כי באתי לאימון נוסף ואחרון לשנה הזאת.
"דיי, שלי. הבנו שכואב לך, זה יעבור."

אולי כל זה באשמתי.
בכיתה ז' הייתי נורא עצלנית ותמיד ביקשתי מאמא שלי לא ללכת לבית הספר.
המצאתי מחלות והגזמתי.
הפסקתי מהפעם שאמא שלי אמרה לי שהיא לא תאמין לי יותר.

בכיתה ח', בזמן שהתאמנתי עם עמידת ידיים למבחן בספורט, התחילה לכאוב לי היד ולשרוף מבפנים.
באתי להורים שלי והם אמרו לי שזה יעבור אחרי יום.
אחרי שבוע וחצי של כאבים ותלונות, הלכנו לאורטופד, עשו לי צילום רנטגן ואולטרה סאונד.
גילו שיש לי דלקת במפרק יד שמאל.
הכאבים נעלמו אחרי שבועיים אבל הם חוזרים מידי פעם.

ומה אם עכשיו פרקתי את הכתף?
לא הצלחתי לישון כמעט לילה שלם בגלל כאבי תופת בכתף.
כן, ברור, יעבור תוך שנייה.

נמאס לי שלא מאמינים לי.
נמאס לי שחושבים שאני שקרנית.
נמאס לי שחושבים שאני עושה הכל רק כדי למשוך תשומת לב.
נמאס לי שאמא שלי לא מעודדת אותי כשאנשים מכאיבים לי.
נמאס לי שאמא שלי מאשימה אותי בדברים שאנשים עושים לי.

"את צריכה ללמוד לא לשים לב לדברים כאלה."
"אל תתעצבני ככה עליהן, זאת הייתה רק בדיחה."
"אל תהיי מטומטמת. את לוקחת דברים קשה מידי."
"את ממציאה מחלות. את לא חולה. אין לך חום."

ואז נחשו מה?
יום בהיר אחד התעוררתי עם כאב בטן נוראי ועם בחילה. לא העזתי לפתוח את הפה כי הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת אחרי כל נשימה.
אז התקשרתי להורים שלי שהיו מחוץ לבית עם חברים שלהם.
אחרי שעה הם חזרו.
בכיתי מרוב כאבים והגרון שלי הרגיש נפוח מרוב הבחילה הנוראית שהייתה לי.
"טוב, תירגעי. תקחי תרופה וזה יעבור."
יומיים היה לי קלקול קיבה נוראי.

כן, ברור. כשאני חולה או פגועה נפשית או פיזית זה בראש שלי. זה לא אמיתי. זה בדיחה. זאת אשליה.
אבל כשמישהו בבית מצונן אז לובשים מסכות, לא מתקרבים אליו, שמים אותו בבידוד, לא מרעישים כשהוא ישן. זה רציני מאוד. זה אמיתי.

אם אמא שלי הייתה מרגישה את הכאב מהכתף שלי כרגע היא לא הייתה מפסיקה להתלונן ו"להגזים".
למרות הכל אני לא יכולה לראות אותה סובלת, אני נשברת.
אבל כשאני מתקפלת מרוב כאבי מחזור כל חודש, כשאני בדיכאון, כשאני נפצעת, לא צריך לשים לב אליי. כי זה הכל בראש שלי ואני מגזימה.

בואו נראה איך הם יגיבו כשאני אגיד להם שאני חושבת שאני סובלת מחרדה חברתית.
בואו נראה איך הם יגיבו כשאני אלד.
בואו נראה איך הם יגיבו כשאני ארצה למות.
בואו נראה איך הם יגיבו כשאני אעלם.

יש לי הרבה כבוד להורים שלי,
אבל זה באמת כואב ומעליב כשהם לא שמים עליי כשכואב לי.
"אז פשוט תפרשי מהחוג."
"תבקשי סליחה מהן כי בגלל שאת לוקחת הכל ללב הן כועסות עלייך."
"אז מה שיש לך חום 37.5? זה כלום, לכי לבית ספר."

יאיי.
אז עכשיו אני גם הוזה?!
וואו בואו תגזימו ותגידו שאני בכלל לא חיה וכל זה חלום בלהות!
בואו פשוט תשימו אותי בבידוד!
תהרגו אותי כי כשאני לא בבית שקט יותר!
הרי אני קרציה, אז תיפטרו ממני!
אני עלוקה שמוצצת ממכם דם והורסת לכם את הבריאות, עולה לכם על העצבים, הורסת כל דבר שביר, מציקה לכם.
אלך לגור ברחוב אם זה יעשה לכם טוב.

תודה על הקריאה.
סיפור אמיתי, לצערי.