Misery.

ממממממ

דיי קשה לי לא לכתוב פה.
חשבתי שאשתפר.
אולי התשפרתי קצת, אבל אני לא מרגישה ככה.
אני לא מרגישה שהפסקת הכתיבה פה השפיעה עליי איכשהו.

אני לא מתכוונת לחרוז פה חרוזים או להיראות כמו איזה משוררת.
אני מספרת פה מה קרה מאז שהפסקתי לכתוב פה:

קודם כל, נדפק בי אוטו בחו"ל.
דבר שני, הידרדרתי.
דבר שלישי, אני מרגישה מנותקת מהכל. זה כאילו שאני לא אני.
דבר רביעי, אין לי אומץ לומר לאף אחד איך אני מרגישה באמת כי לא יאמינו לי וגם לא נפגשתי עם הפסיכולוגית שלי כמעט חודש כבר.
דבר חמישי, נדפק בי אוטו בחו"ל.

אתם מבינים מה זה עשה לי?
זה רצח אותי מבפנים. אני מרגישה שהנשמה שלי עזבה אותי באותו כביש. אני מרגישה שנעלמתי ומאז הכל זה סיוט מתמשך.
לא הצלחתי להפסיק לבכות שבוע אחרי שזה קרה.
יש לי פלאשבקים.
אני לא זוכרת בבירור איך זה קרה, אבל אני זוכרת בדיוק את הלפני ואת האחרי.

לפני: ראיתי את החברים שלנו שטסו יחד איתנו. הלכתי אליהם בלי לשים לב. פשוט הלכתי כאילו זה היה אוצר. פתאום אמא שלי צעקה לי "שלי, יש רמזור אדום!" אז הסתובבתי באמצע מעבר החציה והרגשתי משהו דוחף אותי.

קצת אחרי: הייתי בשוק. לא הבנתי כלום. הרגשתי בסיוט. הרגשתי שזה לא קרה הרגע ושזה הכל בדימיון שלי. הרגשתי שמרימים אותי וגוררים אותי. נעמדתי והלכתי איתם. הרגשתי חמימות במכנס (TMI) ופחד מטורף.

אחרי: נכנסתי לכזאת פאניקה. איכשהו, הצלחתי לדבר בשלוש שפות בו זמנית- עברית עם ההורים, אנגלית עם השוטר ורוסית עם איזה אישה שעזרה לנו. הזמינו אמבולנס ומתתי מרוב פחד. צרחתי בכל כוחי שלא צריך כלום. ראיתי בין הגבות של אמא שלי קצת דם ופחדתי שהיא גם נפגעה.

באמבולנס בדקו אותי והרגיעו אותי שם. כל מה שקרה זה חבלה בצלע שמאל, מכות על רגל ימין וזרוע ימין וחתך קטן ולא עמוק בעין שמאל. יום לפני, יצאה לי הזכוכית השמאלית במשקפיים וכשהאוטו פגע בי הזכוכית עפה ונשברה וחתכה לי מתחת לגבה שמאל.
נהיה לי "פנס" בעין והחתך התנפח.

בקיצור, לא הצלחתי להירגע שלושה ימים שלמים וכל שלושת הימים האלו הרגישו כמו סיוט שלם. בכיתי בלי סוף.

כשאני כותבת את זה, עולות לי דמעות בעיניים. רק להיזכר בהרגשה הנוראית הזאת עושה לי פשוט... לא יודעת. אני מרגישה אותה שוב.

לא כיף לי להיכנס לפרטים.
אבל אני צריכה להוציא את זה ממני ולא לאגור את זה בפנים.

אני לא יודעת אם אחזור לכתוב פה קבוע, אבל אני מנסה להיגמל מהרצון הזה לספר לאנשים זרים את כל סיפור החיים שלי.

אשמח שאם מישהו חווה משהו דומה יכתוב לי או משהו כזה, אני ממש חייבת שמישהו יבין אותי...
תודה על הקריאה.
סיפור אמיתי מידי.