Misery.

סימנים

אני שולחת סימני אזהרה שאני לא בסדר.
הם חושבים שזה משחק.
הם לא רואים את המבט העצוב שלי.
הם לא מרגישים את הריקנות שבי.
הם לא מבינים את ההתנהגות שלי.
ולומר את האמת, גם אני לא.

אני מתקשה להביא את עצמי למצב של הכנת שיעורי בית.
קשה לי לא להתעצבן כשפונים אליי.
כואה לי לא לתת לדמעות לזלוג.
קשה לי לפקוח את עיניי אחרי כל מצמוץ.

זה כואב, אבל הם לא מבינים.
אני אומרת להם אבל הם לא מקשיבים.
אני צועקת בכעס ורק אז הם מבינים.
מבינים משהו כל כך לא נכון.
"נשארו יומיים!"
"נשאר יום אחד!"
"אין זמן!"

אבל קשה לי.

שלוש שעות ניסיתי לקום מהמיטה בצהריים.
הצלחתי אחרי כל כך הרבה מאמץ.
הבאתי את עצמי למצב של הכנת ש"ב.
סיימתי 3 משימות.
ועכשיו?
עכשיו הכל חזר להתחלה.
כל המוטיבציה הלכה.

ועכשיו כואב לי שוב.
אני שוב ריקה.
ללא הבעת פנים.

תודה על הקריאה.
סיפור אמיתי, אתם כבר יודעים.