Misery.

שיחת נפש

אוי... השיחות נפש שהיו לי בחיים לא נגמרו טוב.
פעם אני בוכה, פעם החברה בוכה, פעם אני רבה עם החברה.

אבל כשאני עושה שיחת נפש עם עצמי, אני לא בוכה.
זה נורמאלי בכלל לדבר עם עצמך בקול?
עוד סימן שאני משתגעת. 😅

שמתי לב לשגרה מוזרה שהתפתחה אצלי:
מהרגע שאני מתעוררת עד הצהריים אני אופטימית.
מהצהריים עד הערב אני לא מרגישה כלום, ריקה.
מהרגע שההורים שלי נרדמים עד הרגע שבו אני נרדמת יורדת לפחות דמעה אחת.

למה זה קורה?
למה בימים משעממים אני מוצאת סיבה לבכות.

ניסיתי היום לדחות את הרצון לבכות, אבל ראיתי את ה"מסיבה" של ציפורי לילה בשכונה שלי.
את המסיבה שהוזמנתי אליה ע"י אחת מחברותיי.
"מי יהיה שם?"
"הרבה"
"מישהו שאני מכירה?"
" *שם של חברה שלי* "
"אני לא אבוא"
"למה?"
"לא יודעת"
לא באתי. ואני לא מתחרטת על זה.
ממה שאני ראיתי דרך חלוני לא היו הרבה אנשים ורוב הסיכויים שלא הרבה אנשים שאני מכירה באופן אישי.

אבל אז התחלתי לדבר לעצמי בקול.
דיברתי וחפרתי ובלבלתי את עצמי.
בדרך סיפרתי את כל החוויות שלי עם חברות שלי.
התעצבנתי על כל אלה שעזבו בלי סיבה או שפגעו בי מילולית.
ואז הבנתי שאני החברה הרעה בכל הסיפור הזה.
נזכרתי שאני סיננתי והתעלמתי מחברה לשעבר שלי כל החופש הגדול בין כיתה ו' לכיתה ז'.
בגלל שלא טרחתי לשמור על החברות שלנו. לא אהבתי את זה.
לא היה לי כיף, היא הייתה קשוחה כלפיי.
אבל אני התעלמתי ממנה בגלל שהיא עברה לפנימייה.

עכשיו הגיעה הקארמה. עכשיו מתעלמים ממני בגלל אותה סיבה מטומטמת- בית ספר.
אני הרעה בכל הסיפור הזה.
מגיע לי.

סוף סוף.
איזה כיף לי.
אני סובלת בדיוק כמו שגרמתי להן. אולי גרוע יותר כי אני שונאת את עצמי יותר עכשיו.
אני בהלם שיש אנשים שרוצים לעזור לי ולהיות חברים שלי.
אני בהלם שהן לא ברחו עדיין והן תומכות בי.

למה?
אתן הכנסתן את עצמכן לחור שחור.
לפני שתיכנסו עמוק מידי, תברחו.
בבקשה.
אני לא רוצה לפגוע בכן כמו שפגעתי בעבר.

דיי, נמאס לי מזה.
למה תקשורת היא מאפיין חיים?
למה זה דבר כל כך חשוב?
אולי אם אפסיק לתקשר אמות?
אבל אני פוחדת ומגיע לי לסבול. הכאבתי לאחרים, אני אדם מסוכן.

בבקשה תתרחקו ממני.

תודה על הקריאה.
סיפור אמיתי.