Misery.

מוזיקה

מוזיקה תמיד הפחידה אותי.
אבל מצד שני זאת גם דרך יציאה.
תמיד חשבתי שזה דבר כל כך נפלא.

התחלתי לכתוב שירים בערך בכיתה ד' או ה'.
אהבתי את זה.
אבל לא אהבתי לנגן בגיטרה, הכלי היחיד שנמצא אצלי בבית.

בכיתה ה, גיליתי שחברתי הטובה גם מתעניינת במוזיקה.
בכיתה ז' התחלתי לשתף איתה את שיריי.
אחד מהם היא לקחה לעצמה.
כתבתי אותו לעצמי, שיר על הקיץ וכמה שהוא נחמד.
היא חשבה שכתבתי אותו בשבילה.
היא לא נתנה לי לשיר אותו בבית, לעצמי.
WTF?!

מכיתה ו' בערך, התחלתי להתאהב בשירה.
גם חברתי הטובה אהבה לשיר, זאת שלקחה לי את השיר.
פחדתי להודות שגם אני אוהבת לשיר.
כתבתי כל כך הרבה שירים, הקלטתי את עצמי שרה את רובם...
ואז בכיתה ז', גיליתי שחברתי הכי טובה מתעניינת בשירה.

הקמנו להקה.
לא אמיתית, אבל היה כיף לפנטז.
אפילו חשבנו על שם- Vennallya
זה שילוב השמות של חברות הלהקה.
כתבנו 4 שירים ביחד.
הלחנו אותם בלי כלי נגינה.
אחד מהם היה על עזיבת מקום המגורים האהוב.
וזה קרה.
חברתי הכי טובה עזבה לארה"ב באותה שנה.
אחרי כל החלומות שלנו והפנטזיות...
למזלי, אנחנו מדברות עד היום 😊

ובחזרה לחיים המשעממים שלי::
יום אחד באותה שנה, אחרי שחברתי הכי טובה עזבה, אותה חברה שלקחה את שירי שאלה אותי: "מה היית רוצה לעשות כשתהיי גדולה?"
"אממ... לא יודעת. אולי... רקדנית, אממ... לפתוח חברת איפור *שיעול* זמרת *שיעול*."
"אז למה את כותבת שירים?...רגע!! את גם רוצה להיות זמרת?? 😨"
"אממ לא יודעת אני אוהבת את זה."

בכיתה ח', התחלתי לכתוב שיר באמצע שיעור על חזירים ננסיים מתוך שיעמום.
היא הסתכלה במחברת השירים שלי, שאלה אותי על מה אני כותבת, ונדחפה לשיר שלי.
זה הפך לשיר שלנו.
אותו דבר קרה עם עוד שיר, אבל רק הרעיון היה שלי השאר היא המציאה.

באמצע כיתה ח', בזמן שיעור חופשי שהיה לנו, היא ביקשה ממני שאשיר לה.
שרתי בלחש.
היא ביקשה שאשיר חזק יותר.
שרתי קצת יותר חזק.
היא אמרה: "את לא שרה הכי טוב, אבל בסדר."

לקראת סוף כיתה ח', נפגשתי איתה אצל חברה שלנו בבית.
לא היה לנו ממש מה לעשות, אז היא החליטה להתאמן על שיר שהיא הייתה צריכה לשיר במופע כישרונות בבית ספרינו.
החברה השנייה הצטרפה לשירה, אבל אני שתקתי.
ואז... הגיע המשפט: "אפילו שלי שרה את זה יותר טוב מקולות הרקע בקריוקי הזה."
אפילו שלי.

ועכשיו היא לא בבית ספרי.
אני פחות מתביישת לשיר. ולשיר כמו שאני יודעת.
לא אכפת לי לשיר ליד זרים.
אבל לידן... אני פוחדת.

עכשיו יש לי שמרדף שלם בשירים והוא רק מתמלא.
יש בפתקים שלי בטלפון עוד 15.
יש לי מחברת שמתמלאת לאט לאט.
אבל משהו חסר לי- כלי נגינה.

אני כל כך אוהבת מנגינות על פסנתר, זה כל כך מדהים שאפשר לנגן גם אופל וגם שמחה עליו.
זה כלי פלא.
הייתי רוצה אחד.
אבל אין לי רשות.
מותר לי לנגן על גיטרה, אבל זה לא כיף לי ולא נותן לי אותה תחושת השראה כמו פסנתר.

מוזיקה זה דבר שנותן לי השראה, אפשרות לדבר בלי מילים...
אני מקווה שיום אחד אוכל להגשים זאת.

תודה על הקריאה.
סיפור אמיתי.