אני עומדת על הקצה.
ברצינות, אני לא מסוגלת להמשיך להילחם בעצמי.
אני לא עומדת אפילו להשקיע מחשבה בפרק הזה כי אני כבר לא יודעת למי לפנות.
אני מרגישה שאני מרחיקה את החברים שלי ממני.
אני לא רוצה לאבד אותם, בלעדיהם אני אשתגע לגמרי.
מצד שני, אני לא רואה שאני חשובה להם בכלל.
אין שיח בינינו. שקט. מבוכה. דממה כה שורפת.
.
.
.
אני אשמה בכל הרע שקורה לי.
הכל בגלל המוח המפגר שלי שלא מסוגל לתפקד.
הכל בגלל הפחדים המטומטמים שלי שעוצרים אותי.
הכל בגלל הדמעות שלא מפסיקות לזלוג.
הכל בגללי.
אין שום הסבר הגיוני אחר.
.
.
.
הגעתי למצב שאני פוגעת בעצמי.
הגעתי למצב המשפיל הזה.
הגעתי למצב שלעולם לא חשבתי שאהיה בו.
תהרגו אותי בבקשה.
.
.
.
תירו בי.
תדקרו אותי למוות.
תתלו אותי.
תגמרו את זה.
אף אחד לא יתגעגע לקול הצווחני שלי, לתלונות שלי, להחלטות שלי, אליי.
אף אחד לא יזכור את שלי.
וגם אם כן, הזיכרונות יהיו מרים.
.
.
.
בבקשה, תסלחו לי על מחשבותיי המפגרות.
אלך לי עכשיו ואפסיק לבזבז את זמנכם.
תודה על הקריאה.
YOU ARE READING
Misery.
Espiritualכואב לי לשמור הכל לעצמי... אין לי אף אחד. אני לבד, גם כשאני בקרבת אנשים. העיניים שלי מתמלאות בדמעות. הצילו. אני טובעת. בעצב של עצמי. זה לא סיפור עם עלילה. אלו רק המחשבות שלי. אני מחפשת עזרה לצאת מהשלב הדיכאוני הזה שאני נמצאת בו. תודה לכל מי שקורא, ו...
