Misery.

לאן הביטחון נעלם?

גופי לא רזה במיוחד. אך גם לא שמן במיוחד.
רואים קצת שומן עודף, אבל זה בסדר.
או שאולי לא?

כשהייתי צעירה, בערך בת 3, הייתי במשקל של מקל.
לא אכלתי כלום כמעט- כאילו הייתה לי הפרעת אכילה.

ואז גדלתי, ומשקלי הכפיל את עצמו.
כשרק התחלתי להתנפח, לא שמתי לזה לב כי זה לא הפריע לי ביום-יום.
אבל עכשיו, למרות שמשקלי ברמת הנורמאליות, השומן העודף הזה ביריכיי ובבטני מכסה את מי שאני.

כל מה שאני כרגע זה מחשבות אינסופיות על מה הם חושבים עליי.
מה הם חושבים על הלבוש שלי?
מה הם חושבים על צורת ההליכה שלי?
מה הם חושבים על צורת הדיבור שלי?
מה הם חושבים?

ככל שהזמן עובר, כך ביטחוני מתפוגג.
מתאדה ממני.
אני לא יכולה לשבת על כיסא מבלי לכסות על בטני שיוצאת קצת.

בנוסף למחשבות המפגרות האלו, אני מפחדת ממבטים של אנשים.

מכירים את זה שאתם בוהים במישהו בלי לשים לב ואז הם מסתובבים לכיוונכם ומסתכלים לכם ישירות בעיניים?

רוב הסיכויים שלא, אבל זאת ההרגשה שיש לי כשאני מסתכלת לאנשים בעיניים בלי כוונה.
בעיקר לאדם הזה.
נמאס לי.

נמאס לי כבר ממהרגשה הזאת.
מהפנטזיות האלו.
מהתקווה הזאת.

בקיצור, אני מפחדת מאנשים. מהביקורות. מהמבטים.

תעזרו לי להתגבר על הפחד הזה.
הצילו.

תודה על הקריאה.

סיפור אמיתי.