Misery.

גיל 7

אני לא יכולה לתאר לעצמי מה הייתי אומרת לאני בת ה-7.
זאת שחלמה שהחיים שלה בתיכון יהיו מהממים. זאת שחלמה שבתיכון היא תמצא את אהוב ליבה. זאת שחלמה שתהיה גבוהה ורזה עם שיער מתולתל מהמם.

איכזבתי אותה.
תראו מה יצא ממני.
חרדה, עצב, בכי, דמעות..
כמעט כל החברות שהיו לי, שגם ככה היו מעט, עזבו אותי ושכחו ממני..
אין לי חבר או אפילו קראש השנה..
פשוט סיוט.
אני חיה בסיוט.

בחיים לא חשבתי שאשן חודשיים ברצף יחד עם אמא שלי ולא בחדר שלי.
בחיים לא חשבתי שאוטו ידפק בי.
בחייים לא חשבתי שאחווה התקפי חרדה.
בחיים לא חשבתי שאהיה בכזה שפל...

אני מתביישת בעצמי.
אני פשוט לא יכולה לתאר לעצמי איך הייתי מגיבה אם הייתי מראה את כל מה שקורה לי עכשיו לאני בת ה-7.

אני בוכה כל כך הרבה...
אחד השבועות הגרועים שהיו לי מתחילת שנת הלימודים.
כמעט כמו השבועיים הראשונים ללימודים שבהם בכיתי ופגעתי בעצמי כמעט בלי הפסקה בגלל שתיקה.

Quiet is violet.

באמת, שתיקה היא דבר שהורג.
אני שתקתי במשך חודש וחצי וזה החמיר את המצב שלי.
זאתי שתקה חודש לאחר מכן והרסה אותי לחלוטין. אבל אני לא יודעת מי האשמה בסיפור, כי זה "עניין אישי". -_-

טוב שיהיה.
יש לי צרות גדולות יותר.
כמו הכאב הזה שלא עובר לי בצלע שמאל וברגל ימין מהתאונה הזאת.
מצחיק שעברו שלושה חודשים וזה עוד לא החלים לגמרי...
כיף לי לרקוד בסטודיו ולעשות תרגילים בשיעור חנ"ג בזמן ששורפת לי הרגל מבפנים.

.
.
.

ממש סטתי מהנושא..
אופס.
טוב שיהיה. יש לי יותר מידי דברים שאני צריכה להוציא מהראש שלי.