Misery.

למה לעשות את זה?

***אני אדבר פה עכשיו על בית ספר ועל ציונים, ראו הוזהרתם***

ביסודי הציונים שלי לא ירדו מתחת ל80. אולי במקרים נדירים אבל במקצועות שוליים כמו סינית.
למרות שפעמים רבות קיבלתי הרבה פחות מאנשים שנכשלים לרוב.

"אומייגאד שלי, קיבלת 52 בבוחן במתמטיקה? זה היה כזה קל! אני לא מאמין/ה שקיבלתי יותר ממך! אני יותר חכם/ה משלי!!!!"

"מה את בוכה על 97 באנגלית? בכיינית!!!"

"וואי 85 זה ציון טוב בעברית. תירגעי וואי תגידי תודה שלא נכשלת."

זה לא נחמד לשמוע את ההערות האלו.
הילדים בכיתה שלי ידעו כמה שאני רגישה כלפי ציונים וכמה שזה חשוב לי.
אבל זה לא הפריע להם. הם ידרכו עליי עוד ועוד רק כדי שהם יצליחו להשיג יותר ממני.
למה אבל?
למה יש תחרות בין הציונים?

עכשיו שאני בתיכון, אני משתדלת כמה שפחות לדבר על ציונים.
כי ממש הדרדרתי בכל המקצועות.
וזה פתטי כי אני לא משווה את עצמי לאף אחד כי אני לא מכירה את היכולות של אף אחד.
לפעמים קרה ששמעתי הערות כמו שאמרו לי בעבר רק שהן לא היו מכוונות כלפיי אלא כלפי ילדים הרבה יותר חכמים ממני.

זה כל כך משמח אותי לראות שחברות שלי מקבלות ציונים גבוהים ממני, גם אם אני נראית מבואסת.
זה משמח אותי שהן מצליחות, שהן שמחות, שיש להן עתיד אם הן ירצו לעסוק במקצוע שבהן הן מצליחות.

זה שובר אותי שאני נכשלת, אני לא אכחיש את זה.
זה מבאס אותי כי אני יודעת שלא אצליח לעלות מהכישלון הזה ואז אני מפסיקה לנסות.

לימדו אותי לא להתרברב.
הראו לי מה זאת הצלחה.
החדירו לי למוח שאסור לאהוב את עצמי יותר מידי.
דרכו עליי כדי שלא אצליח.
ירדו עליי רק כדי שאפסיד.
הפחידו אותי למען מטרות צחוק ובידור.
מתחו אותי כדי לראות אותי מפוחדת, מסתבר שהתגובות שלי מאוד מצחיקות בעיקר כשאני מתה מפחד ודאגה.
הרביצו לי כי אני אדם שדורש מכות.
נטשו אותי כי לא שווה לדבר איתי.

אז מה אני אמורה לעשות אחרי כל זה?
זה קרה בזמן כל כך קצר, שמונה שנים.
אז מה עכשיו לעשות?
אני מרגישה אנוכית וסנובית כשאני מצליחה וכשאחרים נכשלים אז אני לא מראה שאני שמחה.
אני מרגישה רע כשחברותיי נכשלות כי זה נראה לי שלא מגיע לי להצליח.
אני שונאת כשאני טובה יותר ממישהו.
אני לא עוזרת לאנשים בשיעורי בית אם אני לא יודעת 100% שהתשובה שלי נכונה כי אני יודעת שאני יכולה להטעות אנשים.

אני כבר לא יודעת למי להאמין... אוף!!!

מצד אחד, אנשים שהיו חשובים לי ניצלו את האמון שלי ושיקרו לי.
כל כך הרבה שקרים שלעולם לא נחשפו, כל כך הרבה מתיחות, כל כך הרבה דעות...
אני כבר לא מאמינה לעצמי!

זהו, ריסקו אותי.
אתם שמחים? שברתם אותי לגמרי.
אני ריקה מידע, ריקה מכוח, ריקה מחשק.
אתם טובים יותר ממני.
לכם בטח יש מטרה מדוייקת.
לי יש כל כך הרבה חלומות ותקוות וזה רע.

פעם אחת חברה שלי אמרה לי:
"כמה חלומות! את צריכה לבחור אחד כי אז לא תדעי מה לעשות. אני לא ממליצה לך לרצות להיות זמרת או משהו, עדיף לך לעסוק באיפור. אני אהיה זמרת ואת תהיי המאפרת שלי!"
תודה לך, עכשיו אני לא רוצה להיות זמרת כי זה לא חלום ששייך לי.
מסתבר שזה החלום שלך, את הראשונה שאי פעם רצתה להיות זמרת.
את משקיעה בלימודי פסנתר וגיטרה ופיתוח קול.
ומה אני עושה? מנגנת "יום הולדת שמח" על פסנתר וירטואלי וכותבת מלא שירים למגירה.
אה ואני גם שרה מלא שירים ומקבלת השראה מטוונטי וואן פיילוטס. הבנתי שיש שירים שבאמת גורמים לך לחשוב ולא סתם נשמעים טוב כמו השירים של קייטי פרי למשל (לא שהם רעים).
אבל יש בי רצון לשנות אנשים, אבל החלום הזה של להיות זמרת זה שלך אז אני לא אטרח.

אני לא אטרח אפילו לנסות להצליח.

אני מצטערת שגלשתי למלא נושאים, המחשבות שלי נורא מבולגנות עכשיו...

תודה על הקריאה.
סיפור אמיתי.

אין כבר טעם לכלום. הרסתי הכל כי אני סומכת על אנשים ששוברים אותי.
ואז אני שוברת אחרים איכשהו כי אני אשמה בהכל.
עדיף לי להיסגר עוד יותר מכולם כי אני רק הורסת הכל.
🔫😞