Misery.

משתגעת

יואווווו אני לא מסוגלת יותר לדבר לעצמי!
אני לא מוצאת אף אחד שיכול להבין/להקשיב.
אני לא רוצה להעמיס על כולם את הבעיות שלי, אבל זה מה שבסוף קורה.
וזה לא כיף שכל מה שאני מדברת עליו זה מחלות נפש ואני והבעיות שלי והפסיכולוגית שלי ורק על עצמי!

הבעיה כאן היא שאין לי מישהו לדבר איתו על זה חוץ מהפסיכולוגית שלי.
אבל הבעיה כאן שאני נפגשת איתה פעם בשבוע וקשה לסכם שבוע שלם בשעה.
אז נשארתי אני עם עצמי.
זהו.

וואו חזרתי על עצמי איזה 5 פעמים חחחח.
נחמד...

אז כן, נחמד לקבוע תור נוסף אצל הפסיכולוגית באמצע שבוע.
כן... נורא נחמד להרגיש שאני מאבדת את השפיות באמצע שיעור.
אני כל כך אוהבת את זה יואו!

אבל הקטע הכיייי טוב זה:
.
.
.
לאף אחד לא אכפת!
וואי, כמה שאני אוהבת את זה.
כן, אני לא אוהבת לדבר על הבעיות שלי אבל אני תמיד שומעת אנשים אחרים מתלוננים.
הפעם היחידה ששמעתי שמישהו לא מהמשפחה הקרובה זכר את זה היה בשיעור האקרודאנס האחרון שהיה לי.
ילדה אחת התלוננה שיש לה בעיות ברכיים והכל כואב לה, אז המורה שלי אמרה לה: "תפסיקי להתלונן! שלי הייתה בתאונת דרכים והיא לא מתלוננת על כלום!"
הרגשתי מובכת, אבל גם שמחה שהיא זכרה. המורה הזאת הייתה היחידה שדאגה לשלומי.

אבל מה עם שאר חברייך, שלי?
שאר החברים? מי בדיוק?
אני מתלוננת הרבה ואז אני מרגישה שאני מעמיסה להן על הראש אז אני מפסיקה. כנראה הן שכחו כי אני מנסה להזכיר את זה כמה שפחות.

~נכתב לפני שבוע, אבל לצערי אמיתי גם לזמנים אלו