Misery.

תנשום אותי

הצילו, אני עשיתי את זה שוב...
הייתי כאן פעמים רבות בעבר
פגעתי בעצמי שוב היום
וגם, החלק הגרוע ביותר הוא שאף אחד אחר לא אשם...

תהיה חבר שלי...
החזק אותי, עטוף אותי
פרוס אותי
אני קטנה
ונזקקה
חמם אותי
תנשום אותי...
(תרגום השיר Breathe Me של Sia)

השיר הזה מתאר את איך שאני מרגישה כרגע.
קטנה, שברירית, רכרוכית, בודדה.
אני מרגישה כמו רוח רפאים שמתחילים להבחין בה.

אני רוצה להרגיש טוב יותר, אבל לא מבינים אותי.
כשאני מנסה להסביר מה קורה איתי כולם אומרים את אותו המשפט:
"פשוט תדברי עם אנשים."

אני לא מסוגלת לזה.
זה קשה לי ברמה שאתם לא יכולים לתאר.
אם אנשים שלא מדברים איתי או זרים מתחילים לדבר איתי, ליבי פועם בחוזקה, הנשימות שלי מתקצרות והעיניים מתמלאות בדמעות.

אני יודעת שהם לא רוצים לפגוע בי ואני יודעת שלדבר זאת פעולה פשוטה.
אבל הגוף שלי נכנס ללחץ מטורף אם זרים מדברים איתי או שיש להם קשר עין איתי.
כאילו שהגוף שלי לא מבין שאין סכנה, אבל בכל זאת מתנהג כאילו עומדים לרצוח אותי.

למה זה קורה לי?...
אני ככה עוד מגיל קטן.
כשהייתי בת 9 בערך הלכתי עם סבא שלי לסופר לקנות חטיף קטן. הוא אמר לי שאני צריכה לדעת איך לשלם לקופאית אז עמדתי לבד בתור בזמן שסבא שלי חיכה בסוף הקופה (איפה שיש את השקיות).
נכנסתי ללחץ אטומי.
רגליי רעדו, נשימותיי התקצרו, ליבי פעם במהירות ודמעות עלו לי בעיניים.
אז הלכתי לסבא שלי והוא אמר לי שאסור ככה לעבור מאחורי אנשים שמשלמים כי זה נחשב לגניבה.
כמעט בכיתי שם בגלל שלא הרגשתי שהייתי מסוגלת לשלם 5 שקלים לקופאית בסופר.
בסוף שילמתי.
זה הפעם הראשונה שממש פחדתי מדיבור או תקשורת עם אדם זר.

ראיתי סרטונים על סוגי חרדות וכל התסמינים של חרדה חברתית נכונים לי.
אז... כדאי שאתאבחן...

תודה על הקריאה.
סיפור אמיתי.