Misery.

לאף אחד לא באמת אכפת

לאף אחד לא באמת אכפת.
אנשים עוזרים לך רק כי הם מרחמים עלייך.
לאף אחד אין באמת את הרצון העז הזה לראות אותך שמחה.
לאף אחד לא מעניין החלומות שלך, התחביבים שלך, שלומך הכללי.

לאף אחד לא באמת יש אוזן קשבת.
אף אחד לא רוצה לשמוע את הבעיות שלך.
אף אחד לא יודע איך לעזור לך כי את חתיכת זבל שממציאה לעצמה בעיות.
אף אחד לא מעוניין בך או בשלומך.

את רואה? החברות שלך לא שואלות אותך מה את רוצה לעשות בחיים, כי לא באמת מעניין אותן.
את שומעת? אין אף אחד שמתקשר לקבוע איתך מפגש כלשהו.
את מריחה? רק האוויר סובב סביבך, השאר סתם הולכים לידך.
את מרגישה? כן זאת הבדידות שחשבת שבחיים לא תרגישי.

את מבינה לאן אני חותרת כאן? לא? כמו שציפיתי.
שלי, תקשיבי. אני מבינה אותך, אז למה את תמיד בורחת אליהן? הן לא את.
הן בחיים לא יבינו. לא אכפת להן ממך.
כן, כן. גם אני הייתי שם כשהיא כתבה לך את זה.
אבל זה שקרים לבנים. היא לא באמת תהיה לידך כל הזמן.

את לא מבינה מה קורה סביבך?!
את ננטשת על ידי כל מי שאת מכירה.
את לא מתקשרת כבר עם אנשים פנים אל פנים, רק באינטרנט.
חודש לא יצאת מהבית.
חודש לא תיקשרת עם אף חבר.

תצאי מהבועה הזאת שאת נמצאת בה.
את לא באמת מרגישה רע.
את אמנם שונאת אותי, אבל כך גם כולם אותך.
אז תחליטי עם מי את רוצה להיות.
עם אנשים שאת לא בטוחה שבכלל רוצים להיות סביבך או עם עצמך, האדם היחידי שאת יכולה לקרוא לו את המחשבות.

ההחלטה הזאת בידייך.

....................................................................
זה "מכתב" שכתבתי לעצמי הלחוצה והפתטית מנקודת המבט של עצמי המציאותית.
אני באמת לא יודעת למה אני רואה את העולם משתי נקודות מבט שונות...
אני מוזרה.