למה הכל נהרס בסוף?
למה אנשים לא מבינים אותי?
למה הם צוחקים בלי לשתף אותי?
למה הם לא משתפים אותי?
למה הם מתעלמים ממני?
ימי זיכרון הם ימים שמעציבים אותי (כמובן). אבל לצערי הרב יש נערים ואנשים שלא מבינים כמה שזה חשוב.
כואב לי שדווקא אותי מחריגים, מוציאים.
אני מכבדת את הימים האלו. אני מעריכה כל טיפת שנייה שאני נמצאת פה בארץ.
אולי זה בגלל שאני מתלוננת כל הזמן. בעיקר כאן.
נמאס לי להסיק מסקנות ולהתעצבן כל פעם מחדש.
ממש חברים טובים יש לי.
טוב, אני אפסיק עם הקיטורים שלי.
עכשיו... מה עוד אפשר לכתוב כאן? אממ...
טוב, אני סתם מביכה את עצמי (לא שמישהו בכלל קורא את התלונות שלי).
אז... ביי?
סיפור אמיתי.
YOU ARE READING
Misery.
Spiritualכואב לי לשמור הכל לעצמי... אין לי אף אחד. אני לבד, גם כשאני בקרבת אנשים. העיניים שלי מתמלאות בדמעות. הצילו. אני טובעת. בעצב של עצמי. זה לא סיפור עם עלילה. אלו רק המחשבות שלי. אני מחפשת עזרה לצאת מהשלב הדיכאוני הזה שאני נמצאת בו. תודה לכל מי שקורא, ו...
