פרק 7
אני מודדת על פי סדר את הבגדים ויוצאת לאחר שאני מסיימת לסדר סט בגדים אחד על גופי. אני מרגישה כמו בסרט, רק שמולי לא עומד גבר עשיר. רק בחורה שהסטנדרטים שלה מאוד גבוהים ומאוד מתישים. פשוט כי אני צריכה ללכת שוב ושוב לתא המדידה כשהלבוש נראה לה לא מתאים ולהחליף למשהו אחר, ובניגוד לסרטים זה ממש לא הולך לי בקלות. אני נתקעת כמה פעמים עם המכנס הג'ינס שהוא הדוק מידי ואני קופצת במקומי, ומאחר תא המדידה די קטן אני דופקת היטב את המרפקים שלי בכל קפיצה כזו.
אני בטוחה בדבר אחד, כשאני אצא מכאן זה עם המון מכות יבשות וכנראה גם שטפי דם פנימים שיעטרו לי את העור בשלל צבעי הקשת ולכן כל פעם כשהיא שולחת אותי פנימה אני חורקת שיניים בתסכול עמוק, לעזאזל עם זה! מתברר שהחלפתי לפחות משהו כמו שלושים פריטים שונים והיא בחרה מתוכם שניים, סך הכל שניים! זה נוראי, אני רוצה לזרוק עליה משהו או לברוח בצרחות איימים. איך לעזאזל זה אפשרי להתרכז בבגדים שהדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו זה הרדיפה אחריי וההתחמקות שלי?
אבל אני עושה מאמץ לדחוק את זה הצידה ולהנות מהקניות. טוב, לפחות לנסות על כל השיגעונות של אמה, אני מקווה שאני אצליח. אמה נראית מרוצה כשאני יוצאת מתה המדידה ואז אני באמת שמה לב למה שאני לובשת, זו שמלה קצרה שמגיעה עד למעל הברכיים בצבע תכלת שהגב שלה מעט חשוף והיא קשורה מאחורה. זאת שמלת יום יום כזו, אבל שנראית באמת טוב. "את זה אנחנו לגמרי לוקחות", היא אומרת בחיוך מרוצה ומזרזת אותי להחליף את בגדיי בחזרה לבגדים שלי.
לאחר שהיא מגהצת בכרטיס אשראי שהיא לקחה מלוק, אנו יוצאת מהחנות וממשיכות לחנות הבאה, לצערי.
אבל לפני שהיא מספיקה להיכנס, אני מחזיקה בידה "בואי נלך לאכול לפני, בבקשה?", אני מתחננת, כי טוב אני ממש רעבה ובאמת רוצה לשבת. היא לא נראית מרוצה מהעניין אבל מסכימה בלית ברירה ולכן אנחנו ממשיכות לצעוד לכיוון האוכל. אני עם חיוך כנה על השפתיים והיא הולכת במהירות כדי כבר לסיים את העניין במהירות. אני מתכוונות למשוך אותו עד כמה שאני יכולה, וליהנות מכל שנייה.
אנחנו מזמינות ומתיישבת לנו, אני עדיין לא מסוגלת להיפטר מהרגלים שלי ובגלל זה אנחנו יושבת במקום צדדי, לא ליד החלון. אני מביטה מרחוק לעבר המושבים ליד החלון והאנשים היושבים שם, ומעניין אותי בכנות לדעת עם גם אני אוכל אי פעם לשבת במקומות כאלו, בלי לפחד ולרעוד כי מישהו מחפש אותי, ובמקומות כאלו יהיה לו קל יותר למצוא אותי, קל יותר לפגוע בי. האם בכנות אני אצליח להשתחרר מזה? אני לא יודעת, אבל אני ממש מקווה שכן פשוט בגלל הסיבה שאני גם רוצה לחיות חיים טובים ומאושרים ולא להסתתר ולברוח כל הזמן.
אני לא רוצה כל הזמן להיות בכוננות, מביטה לכל כיוון כאילו לכל אדם יש פוטנציאל לפגוע בי, כי אלו לא חיים, רק משהו בין לבין. אומנם את נושמת והלב שלך פועם- אבל לא כרגיל, אלא בדרך כלל מהר יותר מהשאר ועיניי נודדות באופן קבוע לכל כיוון מסביבי, מחפשות אחר האדם הבא שעלול לפגוע בי. "את יודעת איך הכרתי את אש?", אומרת פתאום אמה ואני מביטה בה מופתעת אבל לא עונה, רק מנידה את ראשי. חיוך עדין עולה על שפתייה כשהיא מביטה בי אבל עיניה נראות רחוקות, כאילו נזכרת במשהו יפייפה וזה גורם לי לחייך גם, אפילו בלי סיבה.
"פשוט ניסיתי לגנוב ממנו", היא אומרת פתאום ואני מוצאת את עצמי קופאת ומתחילה לנסות להבין מה היא אמרה הרגע. אני מנסה לדעת אם לא שמעתי טוב או משהו, אם התבלבלתי. אני מבינה כי השמיעה שלי מחודדת ושמעתי היטב, זה מה שהיא באמת אמרה. זה נראה לי לא הגיוני האמת, אבל אני פשוט מביטה בה סקרנית ומנסה לדעת אם היא תספר לי עוד, והיא עושה זאת אפילו בלי בקשתי. היא ממשיכה לומר, "הייתי עובדת באחת מהאכסניות המפוקפקות ואש היה שם באחת הפעמים. הוא נראה כמו מסוכן אבל עם המון כסף ולכן הייתי חייבת לנסות לגנוב ממנו.
הוא תפס אותי לפני, והאמת שדי פחדתי ממנו", היא אומרת והחיוך שלה נשאר על שפתייה, המבט המרוחק שלה כאילו מזכיר נשכחות. זה גורם לי לדמיין את הדברים שהיא אמרה, אבל זה נראה לי כל כך מוזר שזה פשוט לא עולה בדעתי. או שאני לא מצליחה לדמיין את זה, אולי הבעיה היא בי. אבל זה נראה לי כל כך מוזר, כי הם נראים קרובים בכנות וניחוחים זה ליד זו, כאילו הכירו כל חייהם. והאמת? שזה מוזר לי לדעת שזה לא נכון, אבל מצד שני זה גורם לי להעריך אותם יותר. אני לא יודעת כמה זמן הם ככה, אבל זה בוודאות פחות מהזמן שאני חשבתי לעצמי שיהיה.
"ואיך אתם כאלה קרובים?", אני שואלת פתאום את השאלה שעל לבי והמבט שלה כמעט מיד מתמלא ברגש עז של געגוע ואהבה, ואפשר לראות את זה היטב, "האמת שזה לקח זמן, היינו בהתחלה רק סוג של פריקת יצרים והוא התחיל להיות בשבילי הרבה יותר. לא ידעתי איך לומר לו את זה, אבל לבסוף הוא התוודה גם, ואז הכל כבר היה ממש קל יותר". אני נושכת את שפתיי בלי לשים לב ומביטה בה בקנאה, כי באמת אי אפשר אחרת. סיפורם נשמע כמו סיפור אהבה יפייפה מהסרטים. משהו שרק אפשר לשאוף אליו, לרצות בו ובקיומו ואף לחשוב כי אינו קיים במציאות.
אבל הוא קיים והוא מולי, איך אני מסוגלת להכיל זאת?
"זה מדהים", אני לוחשת בשקט ואני מניחה שהקנאה נשמעת בקולי אבל אני כה נפעמת שלא באמת אכפת לי. היא מחייכת ולוחצת את ידי בחוזקה ואומרת, "תנצלי את הזדמנות שלוק נתן לך, בסדר?", זאת באמת הזדמנות". אני רק מהנהנת לעברה ומחייכת חיוך קטן. כן אולי אני באמת יכולה לקחת את זה כהזדמנות ולנצל זאת לטובתי, למצוא משהו טוב יותר, להוציא משהו יותר טוב מחיי. "בואי נחזור לבית", היא אומרת בחיוך ואני מסכימה איתה.
"רגע", חיוך מתנצל עולה על פניה, "לפני כן, אני חייבת לבדוק משהו". אני חורקת שיניים אבל לצערי הרב, אני מהנהנת בלית ברירה. היא מחייכת ואז מכניסה אותי לתא הלבשה ומניחה בידיי בגדים אבל מילותייה מעלות בי חשש וחרדה, "יש מישהו שעוקב אחרייך ואת הולכת לעשות בדיוק מה שאני אומרת".
~~~
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Over The Shoulder
Romance✯הסתיים✯ #ספר ראשון limits #ספר שני over the shoulder "ברגע זה, אני מבינה דבר אחד- אני שכבתי עם מישהו, רק שאין לי מושג מי הוא... כל הכבוד לי!" חייה של קלוואי לוונס היו רכבת הרים חסרת שליטה, כך בדיוק היא אהבה אותם. אבל טרגדיה פוקדת אותה ואין לה בריר...
