Over The Shoulder

פרק 52

פרק 52

אני ממצמצת בעיניי על מנת להיות בטוחה. אני מרגישה כאילו הכול קורס סביבי. אני מבולבלת במחשבותיי, עומדת שוב בפרשת דרכים כפי שעשיתי קודם לכן. ראשי מתמלא באלפי מחשבות, כולן מנוגדות זו לזו ואני לא מצליחה למצוא רצץ או איזשהו דפוס פעולה שעליי לעשות.

הבחורים מסתלקים. אני מניחה שהמבט החודר והעמידה היציבה משדרים מסר שאינו משתמע לשני פנים. הוא מתיישב מולי ולא אומר דבר. אני רוצה לשאול איך הוא מצא אותי, האם עקב אחריי? ואם כן מדוע לא ניגש אליי קודם לכן? אך שאלותיי נשארות כשלעצמן, כי אין בי יכולת להגות אותן בפי. אני יושבת, ידיי שלובות בחיקי ואני מביטה לעברו. ידיו לוקחות את שלי בשלהן ואוחזות בהן.

אני מתמקדת בהן, בגלי החום שמתפרצים בגופי שמתחילים את מסעם הישר מכפות ידיי הנוגעות בשלו. אני נאנחת בשקט, לבי אינו שקט. הדם שלי גועש. הקרבה אליו מעלה בי זיכרונות, את כל הדברים הקטנים האלו שעשיתי איתו. אני רוצה לאחוז בחוזקה בידיו, לתת לו ללטף את שערי, או לשלב את ידינו יחד. הוא לא אומר דבר, רק קם ומוביל אותי מחוץ לבר.

רגליי הולכת אחריו כאילו מורגלות בדבר, הוא מרים את ידו ועוצר מונית, אך בידו השנייה הוא אוחז בי, מקפיד לא להרפות ולו לרגע קצר. הוא מושיב אותי במונית, נזהר על ראשי ומניח את ידו שלא אפגע. הוא סוגר את הדלת, רץ לצידה השני ומתיישב לצידי. אני לא מרימה את מבטי לעברו, למרות שאני יודעת שהוא מביט בי.

הוא מוסר את הכתובת לנהג ואני מרגישה איך הדמעות שלי מוצאות את הדרך החוצה, זה מכאב או מתשישות, אני לא יכולה לומר בוודאות. אבל אני מניחה את ראשי על כתפו ועוצמת את עיניי. כל כך נוח ומרגיע, לא צריכה להיות ערנית לכל דבר, להרגיש כמו קפיץ מתוח, להיות בכוננות מתמדת. אני עוצמת את עיניי ושוקעת לתוך חלומות רגועים ושקטים, כאלו שלא יכולתי להנות מהם כל זמן שהייתי מרוחקת ממנו.

אני שוכבת במיטה ללא מעש. אני לא יודעת מה ברצוני לעשות אפילו, האם עליי לקום ולתת לכל ההרגשה הנעימה הזו להתפוגג? או להישאר עוד מעט זמן כך ולהשאיר איתי את ההרגשה הזו? "את ערה", אני שומעת את קולו כשהוא נכנס בדלת, "וכרגע נהרס כל סיכוי להעמיד פנים שלא", אני מלמלת. "אמרת משהו?", הוא שואל ואני מנידה בראשי בתשובה ומתרוממת לישיבה.

הוא מניח מולי שולחן קטן עם צלחת חביתה, סלטים, וכוס מיץ. אני מביטה לעברו ולעבר השולחן ובחזרה, שאלה נכתבת על פניי. "זה בשבילך", אבל זה לא מה ששאלתי ואני אמורה להגות את זה בקול, "תישאר לאכול איתי?". "את לא מתגעגעת לזה?", לוק שואל. הוא קרוב אליי כל כך שאני רואה את הגוונים של התכלת בעיניו ואת העפעוף הקליל של עיניו. איך אני יכולה לשקר כשאני מביטה כך בעיניו קרובה כל כך? איך אני יכולה לומר לו אחרת ממה שאני מרגישה?

"אל תגידי שום דבר", הוא אומר, מתקרב יותר אליי, המבט בעיניו מתחנן לא לעשות את מה שמוחי מבקש ממני, אז אני שותקת בעודי נלחמת ביני לבין עצמי. האם להסכים להצעתו או לסרב לה? החום שאני מרגישה בכל גופי... שוב להיות קרובה אליו, הנשיקה הזו הייתה לא מזמן. היא רעננה, צרובה היטב בזיכרוני- מאחר שהנחתי שהיא הולכת להיות האחרונה ממנו.

הנשימה שלי מאיצה, אני רק מביטה אליו אבל מרגישה כאילו כל גופי עולה בלהבות. הוא מניח את שתי ידיו על צידי פניי. זה גורם לי להתמקד בו. עיניי לא יכולות לנוע, ולא רוצות בכך. המבט שלו עוצר את נשימתי. כשהוא מביט לעברי כך העולם כולו מתגמד למולו, "אל תחשבי על שום דבר", הוא אומר ואני רק מהנהנת חלושות.
"תחשבי רק עליי". אני נשארת המומה, בלי היכולת לדבר, כי כרגע הוא לקח את ההחלטה ועם המילים שלו, אני לא מתכוונת לסרב. וגם הגוף שלי לא.

עיניו נוצצות, הוא מניח את ידו על עורפי ומקרב אותי אליו. שפתיו נצמדות לאלו שלי ואני מרגישה צמרמורת נעימה שמעוררת את כל גופי למגעו, לקרבה שלו. הרגש בעיניו זה כל מה שאני רואה. פניו יפים וקיים קמט שנוצר מעל מצחו בעקבות דאגתו לי. כל אלו וידיו המשוטטות על גופי, אני פשוט מתמסרת אליו, לתחושה המוכרת. לשלווה, לרוגע, לאש והתשוקה. הוא מנשק אותי, הפעם ללא שאלה, עם צורך ותשוקה, נשיקה בלתי נשכחת, שפתיו מול אלו שלי, וחפות אותי למערבולת רגשות.

חלקם עמומים, חלקם ברורים ודורשים. ידיו אוחזות בחולצה שלי, מקפלות אותה מעט לפני שהוא מושך אותה כלפי מעלה ומסיר ממני. אני מושכת אותו בחזרה לנשיקה לא מסוגלת לעזוב את שפתיו ולא רוצה בכך. הנשיקה גררה אותנו, כאילו גופנו חיי חיים משל עצמו, אינו מקשיב יותר לצווי שלי. השפתיים שלו על שלי, בדיוק כפי שאני זוכרת ולא הייתי מעוניינת להתנתק ולו לרגע. רציתי לקחת הכל, כל מה שאני יכולה. הרגשתי כאילו הכל בורח לי. רציתי רק להרגיש את שפתיו על שלי, רציתי להרגיש את אצבעותיו משוטטות שוב על גופי.

התשוקה בוערת בי ככל שגופו צמוד לשלי, התחושה העילאית שאני חשה בעקבות קרבתו. הוא נושך מבלי לשים לב מעט את שפתיי. אני נרתעת על פי אינסטינקט אחורה, אך חוזרת לשפתיו בשבריר של שנייה. אני אוחזת בחולצתו ומסירה אותה. השרירים שאני מכירה היטב נחשפים מולי אבל אני לא יכולה שלא להתפעל מהם, למרות אלפי הפעמים שראיתי אותם. "התגעגעתי לזה", אני לוחשת ושפתיו מוצאות את הדרך מאחורי אוזני ואז מטה במורד הצוואר שלי.

"התגעגעתי אלייך", הוא לוחש לי בחזרה ומשכיב אותי על המיטה הרכה בחדר, "התגעגעתי לקרבה שלך", לוחש לי בשקט, "התגעגעתי לשיער שלך", מנשק את עיניי, "ולענייך, ולאף שלך", אני מחייכת מעט ומלקקת את שפתיי, מקווה שאכן גם אליהן הוא התגעגע. בלי לקפח הוא מנשק את שפתיי. הפעם הוא מסיר את המכנס שלי גם ואני נשארת רק עם בגדיי התחתונים. "התגעגעתי אלייך כל כך שיכלתי להשתגע".