פרק 49
הוא הציל אותי, שוב. מתברר שהם שם תמיד ברגעים הכי מפחידים שלי, הכי מסוכנים. הוא שם על מנת להציל אותי. עכשיו, האם אני אמורה לברוח? עשיתי את זה בפעם הראשונה כדי לא לערב אותו בבחירות שלי, אבל עכשיו כשהוא כאן, אני צריכה לברוח שוב? זוהי לא הבחירה שלו, שהוא בחר להגיע הנה? אני מרגישה כל כך מבולבלת. הנחיתו עליי שאלה שלא הייתי מוכנה לענות עלייה. עכשיו אני מחייבת ואני אפילו לא יודעת מדוע.
אני עומדת מולו, "לאן עכשיו?", האווירה הקלילה ששררה לפני דקות, נעלמה עד שלא נשאר ממנה שבריר. היו שם רק מילים שלא נאמרו, כאילו שפחדנו לומר בקול. אך הן עדיין היו תלויות באוויר, מאיימות בשקט שלהן אך ברורות ברעש שלהן. לא היה צורך שיאמרו, הן היו ברורות מידי. אני בולעת את הרוק, מבינה כי אני היחידה שאדבר, "בוא נלך. המקום שלי לא יהיה טוב מספיק, אז תחליט אתה", הוא לא אומר דבר, רק מהנהן בקצרה ולוקח את ידו בידי.
אני רוצה להתיישב על הרצפה על מנת להסדיר את הנשימה שלי. אני לא מאמינה שזה קורה, רציתי את זה כל כך הרבה. רציתי את זה עד שכאב לי. חלמתי על זה. על המגע הקטן הזה. על ידו שמחזיקה בידי. כאילו נשימתי אצלו ביד. הוא מחזיק בה כאילו זה דבר מקודש. הוא מחזיק בידי בעדינות, אבל גם בחוזקה. לא משחרר. כל כך התגעגעתי למגע שלו.. עד שאני רוצה לנצור כל שנייה, לשמר אותה בליבי בתוך ארון זכוכית.
הוא עוצר מונית, ברחוב הסואן ולא משחרר מידי. אני רוצה לחייך באושר, כי ידו משולבת בידי. זה גורם לליבי לפרפר באושר. אפילו אם זה רק לשניות מעוטות. אנחנו עולים על המונית ולוק מוסר לו כתובת. לעולם לא אבין אותו. הוא מתרגל כל כך מהר לכל מקום. הוא מחייך לעברי ואני מחייכת בחזרה, מנסה לא לשקוע שוב במחשבות על מה יקרה לאחר מכן, אבל אני לא יכולה להתחמק.
המחשבות האלו קיימות ואין לי ברירה. אני חייבת למצוא להן פתרון. עכשיו, ודי בדחיפות. או אולי אחר כך? ידו של לוק נסגרת שוב על שלי ותשומת הלב כמובן מופנת אליו. אני פשוט רוצה לחייך כמו טיפשה על המחווה הזאץ, להביט החוצה ופשוט לחייך. או אליו כדי לראות את פניו היפות. אני מרגישה הקלה ורוגע כשידו עוטפת את שלי.. אני מרגישה ביטחון, כאילו הוא מלאך ששומר עליי. אולי זה נכון?
אני מצחקקת לי לבדי ומוצאת את לוק מביט בי בחוסר הבנה, "מה זה?". אני מצמצמת את עיניי, "מה זה מה?". "למה את צוחקת ככה?", הוא שואל ואני נושכת את שפתיי בהפתעה כי מה אפשר לומר לו על השאלה הזו? אני בסוף מנידה בראשי, "שום דבר, פשוט נזכרתי במשהו". "נראית ממש שמחה, אני ממש סקרן לדעת, בזכות מי החיוך הזה". אני מחייכת לעברו חיוך ענק אף יותר, "זה רק בזכותך".
"אתם נראים כל כך נחמד", קול לא מוכר, מפוצץ לנו את הבועה הקטנה שהיינו שקועים בה. אחנו קולטים שאנחנו נמצאים בתוך מונית, ולא לבדנו. "כמה זמן אתם יוצאים?", הוא מעביר בנינו את המבטים דרך המראה הפנימית של הרכב. אני מסתכלת לעברו של לוק בעודי מלקקת את שפתיי והוא מביט לעברי ומושך בתנועה בלתי מורגשת את כתפיו.
"כמה חודשים", לוק עונה לבסוף. "הו, זוג חדש, כמה נחמד", הוא אומר ושולח לנו חיוכים, "אז אתם פה לטיול?", הוא שואל ואני מהנהנת. כי כנראה שלא אגיד לו שאני נמצאת כאן כדי למנוע רציחות, או לחפש מישהו שהרג את אבי. אנחנו יורדים לבסוף בתחנה המיועדת, ואני עומדת מול אחד המלונות המפוארים. לא ציפיתי למשהו אחר ממנו, אבל זה עדיין מפתיע אותי.
"בואי נעלה יש לי חדר כאן", הוא אומר ואני מחייכת, "לא ציפיתי למשהו אחר". אני יושבת על המיטה שלו ומביטה על החדר. תיקון- סוויטה. החדר הזה פשוט עצום במימדיו. ומדהים. מסודר ומאורגן היטב. לוק מתיישב לצידי. אני לא מרימה את מבטי על מנת להביט בו אלא משחקת באצבעותיי, "למה הגעת?", המילים האלו כל כך קשות לי. בכנות? אני רוצה שהוא יהיה כאן. אבל הוא לא צריך.. אני מוצאת את עצמי נלחמת עם הרגשות שלי, והמשפט הזה מנוגד לרגשותיי.
"המכתבים שלך הביאו אותי", הוא עונה. אני לא יכולה שלא לגחך, "אתה צוחק עליי?!", אני מתרוממת בכעס מהמיטה, "ברצינות, רק רציתי לעשות את זה לבד". "אז למה השארת את המכתבים?", הוא שואל, ואני רוצה לומר לו את האמת, כמה שהתגעגעתי אליו. רציתי לראות אותו. השתוקקתי למגע שלו, למילים שלו. "בשביל להסביר, כדי שלא תחשוב שאני זבל".
הוא קם ועומד מולי, "בכל זאת, נטשת". אני עוצמת בחוזקה את עיניי ומצווה על מוחי- אל תראי שום רגש!, "אני הולכת". אני מסתובבת אך לפני שאני מספיקה לעשות צעד נוסף, הוא מושך אותי אליו ומחבק אותי בחוזקה. ידיו עוטפת אותי ואני קרובה כל כך, מריחה את הבושם שלו. נשימותיו על עורפי. הוא לוחש בשקט, "שלא תעזי ללכת שוב".
~~~
שבת מקסימה עם המון חוויות ומאושרת ❤
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Over The Shoulder
Любовные романы✯הסתיים✯ #ספר ראשון limits #ספר שני over the shoulder "ברגע זה, אני מבינה דבר אחד- אני שכבתי עם מישהו, רק שאין לי מושג מי הוא... כל הכבוד לי!" חייה של קלוואי לוונס היו רכבת הרים חסרת שליטה, כך בדיוק היא אהבה אותם. אבל טרגדיה פוקדת אותה ואין לה בריר...
