פרק 54
השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. בדרך כלל אנשים ישנו בשעות כאלו, אבל אני לא יכולתי. אפילו לא הייתי מסוגלת לחשוב על שינה. לוק ישן לצידי מחזיק בידי. אבל היה רדום. לא ידעתי אם להעיר אותו למשוך את ידו בחזרה לחיכי אבל הנחתי שזה יקרה. אם זה היה מנגנון הגנה שלו אני מניחה שהוא עבד. אני חייבת להיעלם מכאן לפני שאור השמש יופיע. רציתי להישאר, חשקתי להיות לצידו ולחיות ללא דאגות, לנשום אוויר צח כל יום מחדש ולדעת שאני לא צריכה להביט מעבר לכתפי בפחד. רציתי לחיות כשהוא עומד מאחוריי, מחבק אותי.
כשזרועותיו עוטפות אותי בחום מוכר ונותנות לי את כל ההגנה לה אני זקוקה, אבל זה לא היה קיים. לא יכולתי לעשות את זה כי פשוט המצפון שלי לא נתן ולא יכלתי להתעלם ולהמשיך הלאה, כאילו לא השארתי מאחוריי חיים דוממים זועקים לנקמה. אני חייבת ללכת, עם כל העובדה שהלב שלי זועק אליי מבקש ממני לא לנפץ אותו לגזרים. זה יהרוס אותי. ישאיר ממני חלקים קטנים וגדולים. אותי- מנופצת ושבורה. אבל אני חייבת לעזוב את היד הזו ולהתחיל לעשות את מה שהבטחתי. החיים שלי לא חשובים כרגע, אחר כך יהיה לי מספיק זמן לאסוף את כל השברים האלו. השברים שאני במו ידיי גרמתי.
אני פשוט צריכה להמשיך. אני מושכת את ידי בשקט, ומרגישה דמעות מעקצצות בזווית עיניי. זה עומד להיות כואב. לקחתי זיכרונות יפים ואני מנסה להיצמד אליהם, להחזיק בהם כל עוד אני יכולה. עוד קצת, הכל ישאר זיכרון בלבד. זיכרון שאלך אליו כשיהיה לי כואב וכשאני אחזור לעולם שאני נמצאת אני אדע שזה יהיה כואב יותר אבל מעולם לא אמרו שזה יהיה קל. תמיד ידעתי, זה ישבור לי את הלב. אבל לב שבור יתרפא בסוף, לפחות ככה אני מאמינה.
אני עוזבת בשקט מופתי את הבית אבל כשאני חוצה את הכניסה אוזניי מצטלצלות מעוצמת הרעש ואני כבר יודעת שזה הלב שלי. אבל אני עדיין הולכת, מתרחקת כאילו אני הולכת על רסיסי הלב שלי, כאילו לא מספיק הם שבורים ולא מספיק כואב לי, אבל הכאב הוא מהמם כמעט כאילו שום דבר אחר לא משנה. אני מרגישה עומק בפנים עם כל צעד שאני הולכת. אני יודעת שהוא חזק, שהוא עלול להכניע אותי ואני כל כך רוצה שהוא יעבור. שהוא יחלוף, אבל זה לא יקרה.
אני עוצמת את עיניי, אני חייבת להתמודד ולכן אני מרימה את ידי ועוצרת מונית חולפת. אני נוסעת בחזרה לבית המלון שלי, כבר אין לי דרך חזרה. אם החלטתי כדאי שאני אעשה זאת עד הסוף. הוא מצא אותי, הוא יודע שאני כאן ועכשיו הגיע הזמן לברוח שוב. אני מוציאה החוצה את התיק ומכניסה פנימה את כל מעט הדברים שפיזרתי בחדר, כנראה שהגיע הזמן להמשיך הלאה, והעולם לא עבד כמו שאני רוצה. אי אפשר לקבל הכל, חייב לוותר על משהו, גם אם זה אומר לוותר על חצי מהלב שלך. בסוף את תחיי, ובזה נאחזתי כרגע.
אני שומעת את הדפיקות על הקיר לצידי, ואני יודעת מה עושים שם, זה די ברור. הקול שנשמע מפי הבחורה ברור כשמש, אני לא יודעת מי הם הזוג הזה, אולי הם מאוהבים ואולי הם סתם אנשים שהחליטו להזדיין לילה אחד. איכשהו אני מקנאה. אם הם מאוהבים הם זכו להיות אחד ליד השני. להביע את רגשותיהם. הם זכו להמשיך לחיות, לריב, להתווכח, לחלום על עתיד משותף וללכת בעקבות ליבם. ואם הם רק אנשים שהכירו זה עתה לילה, הם יסיימו וילכו וכנראה לעולם לא יזכרו זה את זה.
אני נועדתי לאהוב ולהיות עם גבר שלעולם לא אוכל להיות איתו ובנוסף להכל זו הייתה בחירה שלי, וזה כאב. כמו גיהינום זה כאב. אני חייבת ללכת, אני נושמת עמוק וסוגרת אחריי את הדלת. אני חייבת ללכת מכאן, אני חייבת להמשיך את המסע שלי, קשה ככל שהוא יהיה, בלתי אפשרי, וככל שהלב שלי יכאב זה לא משנה, אני חייבת ללכת. אני נותנת את המפתח לפקידה המנומנמת בקבלה. היא מתעוררת בבהלה ולא מבינה מדוע אני עוזבת את חדרי בחמש בבוקר, אבל אני לא הולכת להסביר לה.
שתרים גבה ושתהיה מופתעת, היא יכולה לספר לעצמה סיפורים, אני לא עומדת לספר לה את סיבתי, או אפילו לא להתאמץ על מנת לומר לה סיפור כיסוי כלשהו. יצאתי מהמלון וידעתי שאני משאירה הכל מאחור, גם את הלב שלי.
את המטרה שלי אני יודעת, ואולי יום אחד אני עוד אחזור.
~~~
זה אחד מהפרקים שנחמקו לי והייתי צריכה לכתוב אותו פעם נוספת, מקווה שתהנו ממנו.
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Over The Shoulder
Romance✯הסתיים✯ #ספר ראשון limits #ספר שני over the shoulder "ברגע זה, אני מבינה דבר אחד- אני שכבתי עם מישהו, רק שאין לי מושג מי הוא... כל הכבוד לי!" חייה של קלוואי לוונס היו רכבת הרים חסרת שליטה, כך בדיוק היא אהבה אותם. אבל טרגדיה פוקדת אותה ואין לה בריר...
