פרק 45
אני מדפיסה את התמונות ואת הרשימה, מתאימה לכל תמונה את השם שמופיע, מכניסה אותם לשמרדף וחוזרת לחדר באכסניה. אני חייבת למצוא אותם, את הבחורים האלה. איזשהו קצה חוט נוף על מנת להגיע שוב לעבר שלי, לאותם אנשים שלא הניחו לי, ועכשיו אני זאת שלא מתכוונת להניח להם. המייל והסיסמא בידי ולכן אני מחליטה לנצל זאת לטובתי. הודעה חדשה אחת מסתמנת, אני רושמת לפניי לכתוב אותה כלא נקראה לאחר שאקרא אותה.
"הברקה חדשה, תגיע למועדון הקבוע ב22:00", אני יוצאת וממיינת את ההודעה, מקללת בליבי. מה זה אומר הברקה חדשה? ומהו המועדון הקבוע? מה שהיינו אתמול או אולי מקום אחר? כל כך מתסכל. לעזאזל, למה לא חשבתי לקחת את המספר שלו? לעקוב אחריו או משהו כזה. עכשיו נשארתי עם מסר סתום ואין ספור ניחושים שלא בטוח יובילו אותי למקום הנכון. אני יודעת היטב שמהרגע שהתחלתי, אני לא יכולה להפסיק. זה עניין של זמן.
או שהם ימצאו אותי או שהם ידעו על תוכניותיי, לעולם לא אהיה חסינה. אך בכל זאת הסיכון היה ברור מההתחלה. אולי אוכל לעשות משהו? לשנות משהו ולהרגיע את הנפש שלי שמחפשת אחר מרגוע?
אולי אחפש כאן עבודה? אני תוהה ביני לבין עצמי כשאני פוסעת את דרכי פנימה במועדון הרועש. אם חשדותיי מוצדקים והם עושים כאן עסקות באופן קבוע, אוכל להתקרב בקלות אליהם מבלי לעורר חשד. הרי מי חושד בעובדות? רוב הזמן הן פשוט שקופות לכולם, או אולי מקור להעברת הזמן..
קודם, עליי לאשר את החשד שלי, ועל כן אני עומדת כאן כרגע, עם נעלי עקב גבוהות ושמלה שחורה, קצרה שמגיעה מעט אחרי הישבן שלי, בעלת מחשוף נדיב. אני מתקדמת בקלילות לתוך המועדון. המועדון אפל למחצה, האורות הצבעוניים מתמקדים בעיקר ברחבת הריקודים ועל הרוקדים, כך שמקומות הישיבה נשארים אפלים ברובם עם מעט אור. בסופו של המועדון, הספות מבודדות מאוד. אם יהיה כאן הלילה מה שאני חושבת, זה יהיה שם. אבל, איך אני מתקרבת למקום בלי לעורר חשד? אולי העבודה, אבל רק לילה אחד?
אין לי ברירה אחרת. אני ניגשת לבר ומושכת את תשומת הלב של הברמנית כדי לשאול אם הם מחפשים עובדים. תוך עשר דקות, אני מוצאת את עצמי יושבת מול המנהל בראיון שבסופו יקבעו אם יוכלו להעסיק אותי או לא. אני מעבירה את עיניי על המשרד הקטן, הקירות מבודדים מרעש ולכן המשרד שקט מאוד. על הקירות ישנם תמונות יפיפיות של נהרות, מפלים ויערות, בניגוד ברור שרעש שמתחולל בחוץ. אפילו התמונות משדרות אווירה של ניחוחות ושקט.
אני מצמידה את רגליי ומביטה לעבר המנהל, הוא נראה בשנות השלושים המאוחרות, אך בכל זאת היופי אינו נגרע ממנו. השיער השחור שלו, עיניו האפורות, "אם הבנתי נכון, יש לך ניסיון רב בברמניות", הוא מביט לעברי ואני מאשרת את דבריו בניד ראש. "אם כך, מדוע התחלופה הבלתי נפסקת והמעבר ממקום למקום?", הוא ממקד בי את מבטו ואני מחייכת ומסמיקה מעט כאילו נתפסתי בקללתי. אני לא יכולה להגיד לו את האמת, אני מקווה שהסיפור שאני מתכננת, ישבה את ליבו עד כי הוא ישכור אותי מיד, אקווה שכישורי המשחק שלי מלוטשים מספיק.
"אני אוהבת לטייל", אני מחייכת חיוך מבוייש, "אני פשוט חייתי בעיירה קטנה, כשהייתה לי הזדמנות לצאת לא יכולתי להפסיד אותה. אני יודעת שעוד אשתקע בעתיד, אבל כרגע אני פשוט רוצה לטייל, ולראות את העולם". אני מניחה שזה עבד, כי החיוך המבין על פניו היה כנה ומלא משמעות. אולי כולנו רוצים לטייל, לעשות את מה שנרצה באמת, בלי להיות אזוקים לשום מקום.
אני מניחה שהייתי סוג של מקור השראה לרגע, כי הוא אמר מיד, "מתי תוכלי להתחיל?". אני מחייכת בסיפוק, "הכי מוקדם שאפשר, אפילו היום?", אני מביטה אליו, תחינה בליבי, שיסכים, שיגיד כן. אם הייתי יכולה, הייתי מחזיקה אצבעות.. אבל זה יראה די מוזר להחזיק אצבעות מול המעסיק הפוטנציאלי שלי. "מעולה, אציב אותך בבר. תעשי חפיפה היום, ונראה לאן זה יתקדם".
"לא! לעזאזל. אני רוצה להיות מלצרית שמסתובבת בין האנשים.". הוא מסתכל עליי בהלם ואז אני קולטת מה עשיתי, צרחתי את זה בקול! צרחתי את המחשבה שלי.
בקול.
בלי לסנן.
בלי לחשוב.
מה לעזאזל אני עושה עכשיו?
אני רק רוצה שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי. הוא צוחק, "אוקי, אם זה מה שאת רוצה".
אז אולי זה יצא לטובה? אני נאנחת.
~~~
תודה רבה, תודה לכולכם שאתם קוראים את הסיפור שלי.
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Over The Shoulder
Romance✯הסתיים✯ #ספר ראשון limits #ספר שני over the shoulder "ברגע זה, אני מבינה דבר אחד- אני שכבתי עם מישהו, רק שאין לי מושג מי הוא... כל הכבוד לי!" חייה של קלוואי לוונס היו רכבת הרים חסרת שליטה, כך בדיוק היא אהבה אותם. אבל טרגדיה פוקדת אותה ואין לה בריר...
