Over The Shoulder

פרק 14

פרק 14

לעומת זאת? אני, פצצת חרדה ולחץ. אני ממש מפחדת לעשות טעות כלשהי שתגרום לתגובת שרשרת חמורה או משהו; שאני אהיה כנראה הסובלת המרכזית מכך. בעיקר זה מפחיד אותי לא רק להרוס לעצמי אלא גם לפגוע בכל השאר, בלוק שעזר לי כל כך או באמה שנמצאת כאן לצידי. ג'ס, מייקל ואש שעוזרים בלי לשאול שאלות מיותרות וזה נחמד שיש אותם ואני באמת לא רוצה לאבד אותם.  אני מבינה כי אנחנו יוצאים לדרך, ועכשיו הגיע הזמן האמיתי והפעולה האמיתית.

הגיע הזמן להרוג את קלואי, לפחות כלפי חוץ. אני יושבת לחוצה במושב הנוסע ברכב. רגליי זזות באי נוחות, אני עוברת בין האצבעות לעקב לחלופין ללא עצירה ואני מרגישה נדחפת כלפי הקצה. בלי יכולת לעצור או להיאחז בדבר מה וזה מפחיד.. במיוחד בעמידה מעל תהום, כשאת לא יודעת מה מצפה לך מעבר לקצה. אמה שולחת לעברי חיוך קטן, "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר", היא לוחשת. אני מהנהת, מקווה שכך זה באמת יהיה. "הגענו ליעד", אמה אומרת לאש ואני שומעת את לוק באוזניה שלי, "הצגה מתחילה".

אני לוקחת נשימה עמוקה, דוחפת את דלת הרכב ויוצאת החוצה. אני מסדרת את בגדיי בחטף ועושה את צעדיי לעבר המבנה ממול במהירות מסחררת. אני יודעת היטב שאני לא אגיע לצד השני ואני יודעת גם שאני אאבד את הכרה ברגע שהכדור יפגע בי... כי יש שם חומר הרדמה, לוק ידע את הלחץ שלי ואמר לי שאני אתעורר ברגע שהכול יגמר. אולי אני אפספס הכל אבל זה כנראה שווה את זה. ברגע שאני אתעורר אני אדע שהכול כבר מאחוריי.

אני מתחילה ללכת בצעדים בטוחים ומביטה קדימה. אני בטוחה שאני נראית יציבה ורגועה, יודעת איפה המטה שלה, אבל למעשה אני מרגישה כל כך ההפך. סערות רגשות מתחוללות בתוך גופי. כל מה שאני הוא רוצה שהכל יתחיל בלי הלחץ הנוראי לפני. ואז ברגע של חוסר ריכוז זה קורה, האקדח יורה ואני שומעת את הרעש של ההדף ומביטה לעברו. אני יכולה לראות את זה בראש בהילוך איטי, אבל המציאות היא לא כזו. זה קורה מהר יותר מהמצופה כי האקדח כבר ירה ולפני שאני מספיקה למצמץ אני כבר מרגישה את הפגיעה היטב בגופי.

ההדף גורם לי ליפול אחורה אבל אני לא מאבדת את ההכרה כמו שציפיתי שיקרה, אלא אני מודעת לחלוטין למה שקורה סביבי ואני מתחילה להרגיש את הלחץ נבנה אצלי. הוא אמר שאני אאבד את הכרה כך כשכל התהליך יקרה אני לא ארגיש בדבר. אבל זה לא הגיוני, אני לא יכולה לעשות זאת... אני לא יכולה לשחק את עצמי מתה. אני חייבת להפסיק לנשום. הלב שלי צריך להפסיק למספר מסויים של זמן כי אם זה יותר המוות שלי לא יהיה בכאילו, אלא אמיתי לגמרי, אני לא אתעורר עוד.

אני מנסה להרגיע את עצמי כי הלחץ לא עוזר למצב, הוא רק גורם לו להיות גרוע יותר. דפיקות הלב שלי יעלו ויושמעו בעוצמה וזה לא הדפיקות של אדם שאינו בין החיים. כפי שאני משערת כשעיניי עצומות והגוף שלי איבד כל תחושה, נשמעות צעקות מכל עבר בזמן שיריות נוספות נשמעות ואחריו המנוע של האופנוע. בוודאי נמלטים- היורה שהינו מייקל. התכנית כבר מגובשת כולה ואני יודעת שהיא דופקת היטב מתי שאני שומעת את סירנות האמבולנס.

"קדימה תעלו אותה", אני כמעט רוצה לקפוץ משמחה כשאני שומעת את כולו המוכר של לוק אבל אני שולטת בעצמי ונשארת שרועה על הרצפה. הם עושים זאת במהירות וסוגרים את דלתות האמבולנס. אני כבר מתחילה להרגיש בתזוזה שלו, הוא נוסע. אני לא מעזה להזיז אפילו אצבע כי אני יותר מידי מפחדת שיש מישהו שאינו יודע את הסוד. יד מונחת על כתפי, וקולו של לוק נשמע. אני יכולה לנשום לרווחה ולפתוח את עיניי ולהביט בעיניו כשהוא בוחן אותי.

אני מביטה סביב.. אש גם נמצא ועוד גבר שאני לא מזהה. אני בולעת את רוקי בכבדות. קשה לי לסמוך על אנשים. אני חשדנית מטיבעי והאמת שזה מה שהשאיר אותי בחיים לתקופה כזו ארוכה. "זה בסדר", לוק לוחש כאילו קורא את מחשבותיי ועיניי מתרוצצות בינו לבין הבחור והוא מוסיף ואומר, "זה דניאל, הוא זה שיגרום למוות שלך להיראות אמיתי, אפשר לסמוך עליו". אני מהנהת לעברו. כן אומנם אני לא סומכת על הבחור החדש הזה אבל לעומת זאת עם לוק אני די בדרך לשם.

לפני שהכרתי אותם, הכרתי רק דרך אחת שבה אפשר לסמוך על אנשים והיא דרך הכיס, הכסף! הוא תמיד שיחק מרכיב חשוב אצל רוב האנשים.. כשאתה משלם להם הם נאמנים לך אבל כשיש מישהו אחר שמשלם להם יותר הם נאמנים לו. לכן מאז ומתמיד הקפדתי להסתיר את רוב סודותיי ולא לספק אותם לאנשים בדרך אגב. הקפדתי שלא ידעו את שמי. ככה הסתתרתי היטב. היו המון אנשים שתחת הסכום הנכון היו עושים למענך כל עבודה אבל כמובן שצריך להכיר את האנשים האלו, ולשלם להם את המחיר הנכון.

בזכות לוק אני לומדת גם דרך של אמונה ונאמנות, דרך הלב.