Over The Shoulder

פרק 27

פרק 27

הוא צוחק ומביט לעברי ממתין לתשובה. אני מושכת בכתפיי וחושבת על זה מעט, "אולי סרט?". "אז סרט. תתארגני, נאכל בחוץ", הוא מתקרב ומנשק אותי קלות לפני שעוזב את החדר. אני מחליטה ללבוש שמלה שחורה שמגיעה לי עד אמצע הירך, עם צווארון מעוגל וזרועות שנשארו לגמרי חשופות. אני מחליטה לנעול עקבים שחורים ונעמדת מול המראה, תוהה אם זה לא יותר מידי שחור.

לוק מחבק אותי מאחורה ולוחש, "את נראית מקסים". זה גורם לי להבין שזה לא באמת משנה לי בסופו של דבר, מה שבאמת חשוב לי נמצא כאן קרוב אליי. הוא מצמיד אותי אליו ואני מניחה את ידי על שלו ומרגישה שקטה, רגועה ומוגנת. "לא אכפת לך שאש ואמה יצטרפו, נכון?", הוא שואל ואני מסתובבת אליו כשחיוך משוך על פניי, "ברור שלא ואני אוהבת את אמה".

הוא כורך את ידיו סביב צווארי, "את מדהימה", הוא אומר ומנשק אותי, נשיקה ארוכה של כל הרגשות הללו שהלב שלך מתפוצץ כשהוא מרגיש אותם. אין מספיק מילים על מנת לתאר אותם. אני מרגישה הבן אדם הכי מאושר שחיי על פני כדור הארץ. הלב שלי רוצה לצאת מכלוב החזה. הרגשות האלו שמציפים אותי כל פעם שאני איתו גורמים לדמעה זעירה לעמוד בקצה העין שלי ואני יודעת שאני אוהבת אותו עד כאב.

מתנתקים חסרי נשימה ומביטים זה בזה. אין צורך לומר דבר. הרגשות שלנו אשר משתקפים אומרים הכל. הוא מחליק את ידו לשלי ומושך אותי איתו. אנחנו נפגשים עם אש ואמה בכניסה למסעדה. אמה שואטת אליי ללא כל גינונים מיותרים ועוטפת אותי בחיבוק בזמן שהיא לוחשת לאוזני, "נו, את ולוק כבר יחד?". אני נדהמת מיכולת ההבחנה שלה ומסמיקה קשות, אך מהנהנת. אני מביטה לעבר הגברים שמקבלים זה את זה בחיבוקים שכוללים בעקרון כיפים והמון מכות. באמת, אני חושבת שאם גם אנחנו היינו כאלה, הייתי חוזרת הביתה כל יום פצועה.

אנחנו נכנסים פנימה ומלצרית מובילה אותנו. אני לא שמה לב לכך עד שאמה ממרפקת אותי, "את לא רוצה להעיף לה סטירה? היא מתחילה בלי בושה עם לוק", היא אומרת לי ורק אז אני מתנערת מהמחשבות שהייתי שקועה בהן. פונה להביט לעבר לוק,"מה?", אני מגמגמת בקושי ורואה את המלצרית מדברת בפלרטוט ברור עם לוק. היא אפילו מרחיקה לכת ומתכופפת על מנת להראות את לו את המחשוף העמוק שלה ביתר חדות. למרות זאת, נראה שלוק אפילו לא מוריד את מבטו מעיניה, והמבט שלו קר. אני לא מזיזה לרגע את עיניי עד שאני רואה שהמלצרית נסוגה אחורה במבוכה ברורה.

אני מחייכת חיוך מרוצה, "לוק יודע להסתדר לבד", אני אומרת לה והיא דוחפת אותי לעברם, "לאף אחד לא הזיקה קצת עזרה". אני מגחכת אך עושה כדבריה. נעמדת לצידו של לוק, המלצרית נראית מופתעת מכך ומעבירה אליי מבט מזלזל. נראה שהדבר לא נעלם מעיניו של לוק, הוא כורך את זרועו סביבי ומצמיד אותי אליו. המבט המזלזל מעיניה של המלצרית נמחק לחלוטין ונשאר רק מבט מלא ביראת כבוד. היא הובילה אותנו במהירות לשולחן ומהירה להסתלק.

השולחן היה ממוקם עם נוף נפלא לאוויר הפתוח והקריר של שעת ערב מאוחרת, אהבתי את זה. הרוח כמעט לא הורגשה ומזג האוויר היה נפלא. הנוף שנשקף אלינו היה יפייפה עם האורות המרצדים שהשתקפו בנהר. הם גרמו לי להרגיש הכרת תודה על כל דבר שסביבי. במקומה של המלצרית מגיע אלינו מלצר שמניח את התפריטים על השולחן, "תקראו לי שתהיו מוכנים, שמי ג'ייס ואני אהיה המלצר שלכם להערב", לוק מהנהן לעברו וגם הוא נעלם.

אני מושכת אליי תפריט אחד כפי שעושים כולם ומעיינת בו. למעשה הרבה מהדברים שם פשוט לא נראים לי מציאותיים או הגיוניים. למעשה אני לא מבינה כמעט את רוב התפריט ומובכת מידי על מנת להגיד זאת. אני מזמינה משהו שהצליל שלו מוצא חן בעיניי ומתפללת שאני אקבל משהו שהוא אכיל וטעים. אני מביטה במה שהמלצר מניח לי על השולחן ואני לא יכולה שלא לעוות את פניי, אפשר לזרוק עליו את זה? אני לא הזמנתי דג מבושל שהדבר היחיד שנראה בו זה העצמותיו של הדג. סלחו לי אבל השם המצוין שכלל פנטזיה או משהו דומה לא כלל את זה.

לא זכור לי שהתכוונתי למות בזמן הקרוב, או לקרוע לעצמי אזישהו איבר פנימי. "למה אתם מסתכלים עליי ככה?", אני מביטה סביב כשהם מסתכלים לעברי עם חיוך רחב עד אימה, "אני באמת מפחדת מכם כרגע, מה קרה?", אני מגבירה את קולי. אבל הם פשוט פורצים בקול בצחוק סוחף. אני מביטה לעברם כמוכת אימה. "את היי-ת חיי-בת לרא-ות את הפנים ש-לך", אמה פולטת בקושי בין צחקוק אחד לאחר. אני מבינה שהפכתי למקור הבדיחה שלהם וזה גורם לי רק להרים גבה ולתהות על כך, אם אני פגועה יותר או המומה יותר.

אני דוחפת את הצלחת ממני ונעמדת, מניפה בידי על מנת להעצים את דבריי, "אני הולכת לחפש משהו נורמלי לאכול, תצחקו לכם, נתראה מתישהו".
~~~
הפרק הזה מוקדש שלשני הבנות שהפכו את משימת חייהם להזכיר לי ולעלות לכן פרקים.
הפרק הזה בשבילכן!
tom-bar noy2001

תודה רבה לכל מי שהשקיע זמן והגיב ודירג.
באהבה,
וויט א'נגל.