Over The Shoulder

פרק 10

פרק 10

היא מביטה לעברי וחיוך יודע כל עולה על פניה. היא לוחצת את כתפיי ונעמדת, "אני מניחה שהגעת להחלטה, את רוצה לחזור פנימה? או שאני אשלח אלייך את לוק?", היא שואלת.  אני רק מנידה בראשי ומשיבה לעברה, "אני רק רוצה להיות קצת לבד". היא מהנהנת לעברי, "אני מניחה שאת זקוקה לזה", היא אומרת ועוזבת אותי לנפשי. אני שומעת את הרוח שנושבת ואת העלים שמרשרשים בעקבות הרוח. אני עוצמת את עיניי ומחייכת. אני רק רוצה לשמוע את הים, הגלים שמתנפצים על החוף.

אני רוצה לשבת על החול הרך לשחק איתו באצבעותיי ולתת לו להשאיר גרגרים על ידיי. אני רוצה לנסות לנקות את החול ובכך לגרום לידי להיות מלוכלכות יותר, מים מלוחים יחלפו על ידיי וישארו שם סימנים. אני מקווה כל כך כי לאחר מה שאני אעשה, אני אוכל סוף סוף לשבת בחוף הים בלי לדאוג כל דקה כי מישהו עוקב אחריי. אז אם החלטתי, אם אני כל כך רוצה בזה, אז מדוע זה כל כך קשה? באמת להוציא את זה אל הפועל ולהגיד כן, לתת את האור הירוק הזה ללוק.

מה אני מפחדת להשאיר מאחור? הרי הכל אבד, לא נשאר לי דבר מחיי הקודמים, חוץ מאשר רדיפות בלתי פוסקות ומרדפים שבהם אני הנמלטת, שרצה על חיי ממקום למקום, מצד לצד ללא מטרה ברורה, מחפשת רק מקום מקלט. "הכל בסדר?", אני שומעת קול מוכר, אני לא צריכה לסובב את פניי כדי לדעת מי העומד מאחורי, אני כבר יודעת. "את רוצה להיכנס פנימה? זה די נחמד שם, את יודעת". אני לא בטוחה אם הוא אומר או שואל, אבל אני לא מרימה את מבטי או שואלת, רק נשארת כך, נושמת ונושפת מנגד.

"בואי נסכם שתחזירי לי תשובה מחר", הוא אומר לאחר מספר שניות של שקט, לאחר שהוא מבין שאני לא הולכת להשיב על דבריו. הוא מניח את ידו בידי ואני המומה לגמרי... סוף סוף אני מביטה בו. אך הוא אינו אפילו מעיף בי מבט, אלה מקים אותי וגורר אותי פנימה.. אני לא יודעת איך אני אמורה להגיב אז אני פשוט נותנת לו לעשות כפי שהוא רוצה.

"ג'ס, מייק, תכירו זו קלואי", הוא אומר והם מנידים לעברי בניד ראש ובברכה. אני לא יודעת מה להשיב אז אני רק מהנהנת בחזרה. אמה גוררת אותי לשבת לידה בזמן שהיא צוחקת עם כל השאר ומנסה נואשות לשתף אותי בשיחתם אבל זה לא שאני לא רוצה, פשוט אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר שאינו מה שחשבתי בתחילה. אני רק מנסה להדחיק הצידה, ליהנות מסתם לשבת ולדבר על דברים שאינם חשובים או כאלו שדורשים מאמץ ומחשבה מעמיקה.

אני שומעת את הקולות, את האנשים המשוחחים בניהם, כעיקרון אני לגמרי נמצאת כאן, אבל למעשה הקולות נשמעים לא יותר מקולות רקע חולפים למחשבותיי. אני מרגישה כבר לא נוח לשבת שם. אני פשוט רוצה להיעלם כמו הקצף הזה של הגלים שמגיע לחוף ונעלם ממנו. ככל הנראה שמישהו הקשיב לתפילותיי, אם הייתי מאמינה בכך, אבל מה שקרה זה שהם אומרים להתראות ואמה גם מחבקת אותי, לאחר שאני מנופפת להם ומחייכת.

אני מרגישה סוג של הקלה מבורכת כשהם הולכים, חוסר הנוחות נעלם ואני מרגישה שקטה. הוא נוגע בכתפי ואני מסתובבת לעברו, אך הוא לא אומר דבר רק נוגע בגבי ומוליך אותי לעבר החדר. תחושה נעימה מתחילה להתפשט בגופי מהמקום שהוא נוגע לכל גופי וזה נעים, גורם לי להגניב חיוך צדדי קטן שאני לא רוצה שהוא יראה. "תנוחי מעט, היה לך יום עמוס", הוא אומר ואני רק מהנהנת לעברו בזמן שהוא מוביל אותי למיטה, נותן לי להיכנס אלייה ומכסה אותי.

הוא מתכוון ללכת אבל אני מחזיקה בידו ולא נותנת לו, למעשה באופן קבוע אני לא מצליחה לישון לבד. אז לרוב הייתי שוכבת עם גברים ומנצלת אותם כדי לעזור לפחד שלי, כך לעולם לא ישנתי לבד. אומנם הם לא היו כשהתעוררתי, אבל לפחות לא נרדמתי לבד וזו תמיד הייתה הבעיה שלי. אבל כמובן שאני לא יכולה להביא גבר לבית של גבר אחר, אז האופציה היחידה שעומדת למולי היא לבקש מלוק. ללא ברירה זה מה שאני עושה, מנסה לפחות, אני מתקשה ביותר לנסח את דבריי ומוצאת את עצמי מלמלת סבך של מילים לא ברורות שגורמת ללוק לעוות את מבטו בניסיון להבין מה לעזאזל יוצא לי מהפה.

"תדברי ברור", הוא מצווה וכאילו פי מעצמו החליט להקשיב לפקודתו ואני אומרת, "אתה יכול להישאר כאן עד שאירדם?". הוא מהנהן בחיוך, "וודאי". הוא מוריד את נעליו ואני זזה מעט אחורה, כדי לתת לו להיכנס למיטה. אני לא יודעת עד כמה זה חצוף אבל לא באמת אכפת לי, אז ידי חולפת על ידו ואני מחזיקה בחוזקה בכף ידו, הוא לא מזיז אותה אלא נותן לי לעשות כרצוני. הוא מתהפך על הצד, כך שאני בדיוק מולו והוא מביט בי בשקט ובריכוז. אני רוצה לומר משהו לשבור את השתיקה הלא נוחה בנינו.

אך מה לומר? השאלה הזו מפריעה לי בקדחנות בראשי, אבל אני מניחה שהוא לא מצפה ממני לומר דבר, כי גם הוא מביט אך לא אומר דבר. אני מרגישה את ידינו שלובות זו בזו ובדרך כלל זו לא הדרך שאני ישנה או שגברים ישנים איתי. אני אומנם לא שותה; לא בגלל שאני לא אוהבת, אלא בגלל הסיבה הפשוטה שאם אני אעשה זאת, אני כנראה לא אדע מי רודף אחריי ואתפס תוך שניות אחדות. לכן אני פשוט מתישה את עצמי. הגברים שאני שוכבת איתם, זו הנקודה האחרונה לפני שאני נוחתת תשושה על המיטה ונרדמת כמעט מיד. אבל זה כל כך מוזר לי להיות כך. מאז שפגשתי את לוק, דברים לא הפסיקו להפתיע אותי.