פרק 58
חושך זה הדבר האחרון שאני זוכרת. לבן זה הדבר הראשון שאני רואה. אני עוצמת את עיני ופותחת שוב, אני רואה ההבדל ברור.
כשעיניי עצומות- חושך.
כשעיניי פקוחות- אור.
או הדבר הלבן הבלתי ברור שגרם לי להסתנוור.
אני נזכרת בירייה, האם מתתי? בעצם, הנשימה המכאיבה שאני לוקחת לראותיי לגמרי חייה. אני עוצמת את עיניי בחוזקה, אני יכולה להעביר את הכאב? אני לא רוצה להרגיש את הכאב הזה שמלווה בכל תזוזה הכי קטנה שלי.. אבל אני חייבת להתגבר על הפחד הזה שמשתיק אותי, אני חייבת להתעורר! אני פוקחת מעט את עיניי, לחריצים דקים, מתאמצת עוד. אני חייבת לפקוח לגמרי את העיניים.
עכשיו אני מודעת לכל הגוף שלי ואני שרויה בכאב, זה ברור. לא היו אמורים לתת לי משככי כאבים? למה לעזאזל הכף יד שלי כל כך כואבת? אני מנסה לסובב את ראשי ומבינה כי זה לוקח ממני כוחות עצומים, אבל אני מתעקשת בכל זאת. הסקרנות גוברת עליי וכאב מכריע את הכף. אני מביטה בקושי רב, אבל אין לטעות בשיער הבלונדיני הזה.. אני מורידה את מבטי לידי שעטופה בידו, זו הסיבה שזה כואב וכשבריר שנייה הכאב הזה הופך לנסבל ואפילו אהוב מעט.
אני חשובה לו! אני חשובה לו מספיק כדי שהוא יהיה כאן איתי.. למרות שהוא ככל הנראה עייף וירדם כאן. כרגע הבחירות שלי נראות כל כך לא נכונות שאני מתחרטת על כל שנייה דפוקה שביליתי רחוק ממנו. למה אני צריכה לרדוף שוב אחרי העבר שלי? העבר שניסיתי כל כך לשכוח? להדחיק? להשאיר מאחור? שהתחננתי שרק יעזבו אותי לנפשי...
וכשסוף סוף זה קרה, מה עשיתי? ארזתי תיק והלכתי לחפש את אותם רוצחים נטולי מצפון.. כאילו יש לי ממש משאלת מוות. כאילו להיות נרדפת הפך להיות התחביב החדש שלי.
אני מביטה לעבר לוק שלוחץ את ידי ותוהה על הבחירות שלי. אני מניחה שלחטוף כדור זה אולי היה דבר טוב, כי זה נתן לי פרספקטיבה טובה יותר. יצאתי למסע הזה שכל כך השתוקקתי אליו, אולי הגיע הזמן כבר לשחרר ממשקעי העבר ולצעוד קדימה. לעתיד אחר. כרגע כאן, במיטת בית החולים אני חושבת שיש לי עתיד אחר, עתיד שאוכל לבחור, עתיד טוב יותר. אז אולי כן הייתי צריכה ללכת, אולי כן הייתי צריכה לעשת את זה רק בשביל להרגיע את עצמי ואת המצפון שלי אבל עכשיו כבר אין טעם בזה. הוא נהרג ואני חייבת לחיות את חיי.
אני לא יודעת אם הם יהיו קצרים או ארוכים, אני לא יודעת מתי הם יסתיימו, אבל אני יודעת דבר אחד- ברגע הזה, אני רוצה לחיות אותם טוב בפעם הבאה שאגיד שחייתי חיים טובים רגועים, כאלו שאהבתי בכל ליבי ונהניתי מכל רגע בהם. אני לא רוצה להתחרט יותר, עכשיו אני רוצה פשוט לעשות מה שטוב לי, מה שהלב שלי רצה כל הזמן, מה שהייתי צריכה לעשות ממזמן. אני לוחצת בחזרה את ידו של לוק, והוא קם. בקושי אבל קם. אני לוחצת שוב והוא מרים את פניו לעברי, חיוך יפייפה מופיע על פניו והוא נראה רגוע, "את ערה?". אני מהנהנת לעברו.
"אלך לקרוא לרופא", אני לוחצת את ידו ולא משחררת, הוא מביט לעבר אצבעותינו השלובות ורוכן קדימה, מנשק לראשי, "אני מבטיח לחזור ואני מבטיח להישאר איתך, אבל חייב לבדוק אותך". אני משחררת את ידו ללא ברירה, לצערי הרב נראה כי אני חייבת לעשות את זה. הוא חוזר לאחר כמה רגעים עם הרופא והאחות. לאחר הבדיקות הם שואלים אותי דברים שעוברים בערפול מסויים. עד שלוק נכנס אני עייפה לגמרי, אבל עדיין משאירה את עיניי פקוחות ומחייכת בשבילו.
הוא מלטף את ראשי. "את עייפה, אשאיר אותך לבד?", הוא שואל ואני מנידה בראשי, "אני רוצה שתישאר, תספר לי מה הרופאים אמרו". "הם אמרו שתהיי בסדר, תצטרכי לנוח הרבה. אולי תקבלי קצת תרופות ובדיקות פעם בכמה זמן לראות אם יש שיפור. למזלנו לא נפגעת קשה במיוחד, אבל תצטרכי פיזיותרפיה לתקופה קצרה". "זה יהיה בסדר, כל עוד תישאר איתי", אני אומרת וזזה הצידה במיטה, "תישאר לישון איתי?", אני מבקשת בשקט. הוא מהנהן ונשכב. עכשיו אני יכולה להירדם, בזרועותיו.
~~~~
אמצע שבוע ואני כבר מחכה לשישי ושבת.
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Over The Shoulder
Любовные романы✯הסתיים✯ #ספר ראשון limits #ספר שני over the shoulder "ברגע זה, אני מבינה דבר אחד- אני שכבתי עם מישהו, רק שאין לי מושג מי הוא... כל הכבוד לי!" חייה של קלוואי לוונס היו רכבת הרים חסרת שליטה, כך בדיוק היא אהבה אותם. אבל טרגדיה פוקדת אותה ואין לה בריר...
