פרק 19
לוק עומד וצוחק בזמן שאני שוכבת בפיסוק איברים על המזרן. לעזאזל. אני רוצה לזרוק עליו משהו אבל אני אצטרך להתרומם ולעשות מאמץ פיזי. אני די בטוחה שזה לא מגיע בחשבון כרגע. אפילו להניע את פי על מנת לענות לו נראה לי כמו משימה קשה. אני פשוט תוקעת בו מבט חודרני ומקווה שזה מספיק טוב. הוא מביט בי בזחיחות שגורמת לי לרצות לבעוט בו, אבל גם זה כמובן משימה קשה כרגע,
"את משוחררת לבינתיים, לכי תתקלחי ותאכלי קצת, אני אראה אותך בערב", הוא מחייך לעברי לפני שהוא עוזב ומשאיר אותי לבדי. זה גורם לתהיות שונות לחלוף בראשי, אבל הן נשכחות מיד לאור העובדה שאני עייפה ורעבה. השעה קצת לאחר הצהריים ולאחר מקלחת מרעננת, אני מתיישבת מול צלחת גדושה בכל טוב.
ועכשיו המחשבות זוחלות פנימיה מוצאת את דרכם להטריד את מנוחתי, לוק יצא אבל הוא לא אמר לי לאן, או מה הוא עושה. למעשה הוא לא אמר לי דבר... הוא גם לא חייב, אבל בתור אחת שגרה איתו כבר כמה שבועות, הייתי מצפה ממנו למעט נימוס. ואם להודות אז גם כדי להרגיע את הסקרנות שלי. אבל אין לי במי לגעור כרגע, אני לבדי.
אני עכשיו מרגישה בודדה. התרגלתי ללוק ולאמה ולכולם עד כדי כך שכשאני לבד, אני מרגישה בחוסר עד שהלב שלי כואב ושורף. אני מדליקה את הטלוויזיה כדי להרגיש פחות בודדה ומוצאת את עצמי אוכלת מולה. אני מרגישה עלובה בכך שאני מחפשת חברה במרקע ובדמויות הנעות שאינן אפילו יודעות על קיומי. אני מנסה לשכוח את הדכדוך שעולה בי ולשקוע בעלילה המתרחשת.
כנראה שבאיזשהו שלב נרדמתי כי אני מתעוררת למגע עדין שמניד אותי בקלות. אני פותחת את עיניי ונבהלת עד עמקי נשמתי הרועדות. לוק נראה נורא. אין מילה אחרת לתאר את זה.... העין שלו נפוחה ודם ניגר ממצחו לכל אורך פניו. אני נרתעת והוא מתרחק ממני בזמן שהוא ממלמל מספר התנצלויות ופונה ללכת. פגעתי בו! וללא שום סיבה מוצדקת!
אני ממהרת להדביק את צעדיו ולעצור אותו בכך שאני כורכת את ידיי סביבו ומתנצלת לתוך גבו, כך זה קל יותר, לא לראות את פניו.
"אני הייתי מופתעת", אני אומרת ואז מסתובבת ונעמדת מולו בעודי בוחנת בזהירות את פצעיו, "איך זה קרה?". הוא משך בכתפיו אבל נראה רגוע יותר. אולי קיבל את התנצלותי. "סתם נכנסתי לקטטה", הוא אומר. "זו הייתה חתיכת קטטה", אני משיבה ומניחה את ידיי על פניו בזמן שאני מזיזה אותו. הוא מניח לי לבחון אותו.
"אני אטפל בך", אני אומרת וממהרת במעלה המדרגות בחיפוש אחר ערכת העזרה הראשונה. אני יורדת לאחר דקות מעטות ומוצאת אותו מדפדף בין הערוצים השונים. זה הצחיק אותי מעט לראות את המבט החסר רגש שלו בזמן שדם מטפטף על בגדיו. אני מניחה את הקופסה על השולחן ומתיישבת למולו, "אפשר את תשומת הלב שלך?".
הוא מחייך כשהוא מביט לעברי ואני לא אומרת דבר אלא רק מנקה את פניו מהדם. לאחר מכן, מחטאה את הפצעים וחובשת אותם. הוא נושך שפתיים מעט כשהאלכוהול נוגע בו, אך לא מתלונן. אני סקרנית על איך כל זה קרה, אבל בתוכי יש בי עוד טיפת נימוס שמספיקה כדי לשמור על הפה שלי סגור.
"אני מכינה לי קפה, תרצה משהו?", אני שואלת והוא רק מחייך לעברי. אני תוקעת בו מבט לא מרוצה, "מה?". הוא מושך בכתפיו באדישות, "רק שמח לדעת שאת מרגישה כאן בבית". אני נושכת את שפתיי ומסיטה את מבטי על מנת שהוא לא יראה עד כמה אני מסמיקה. הוא מושך אותי אליו. מופתעת, נופלת אליו כשידיי מנסות לייצב את גופי ואני מוצאת את עצמי סנטימטרים ספורים מפיו. עינייו חודרות לעיניי ואני מאבדת את הנשימה.
"אל תעשי את זה", הוא אומר פתאום. "לעשות את מה?", אני שואלת בתמימות. הוא מניח את ידו על צווארי ומקרב אותי אליו. אני לא מתנגדת למרות שאני יודעת את מטרתו. הוא מנשק אותי בלהט עז. שפתיו נצמדות לשלי ולוקחות שליטה. לשונו מבקשת גישה. מושכת את שלי לריקוד בלתי נשלט בעוד שאלפי רגשות מתפוצצים בתוכי.
הנשימה שלי הדוקה, התשוקה והצורך שמתגבר ככל שהוא מקרב אותי אליו יותר. אבל נראה שזה לא מספיק, לאף אחד מאיתנו. ידו עוברת על עמוד השדרה שלי ושולחת זרמים לאורך גופי שגורמים לי להצמיד אליו יותר. הנשיקות שלו גורמות לכל שריר בגופי להימתח בצפייה לעוד. אבל ברגע שבו אנו מתנתקים הוא הודף אותי מעליו.
~~~
הפרק מוקדש לתום בר שיש לה היום יומהולדת!
מזל טוב אחותי.
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Over The Shoulder
Romance✯הסתיים✯ #ספר ראשון limits #ספר שני over the shoulder "ברגע זה, אני מבינה דבר אחד- אני שכבתי עם מישהו, רק שאין לי מושג מי הוא... כל הכבוד לי!" חייה של קלוואי לוונס היו רכבת הרים חסרת שליטה, כך בדיוק היא אהבה אותם. אבל טרגדיה פוקדת אותה ואין לה בריר...
