פרק 50
אני צוחקת בזמן שאני כל כך עצובה, "אני לא יכולה לעשות את זה", אני אומרת ורואה בבירור את הפגיעות בעיניו. אני לא יכולה לעשות שום דבר לרכך את הבשורה. זה אמור להיאמר והוא צריך לדעת. אין מטרה להסתיר את זה. "אני מצטערת, אני חייבת לעשות את זה". אני באמת מצטערת על העובדה שאני עוזבת אותו, לא על שום דבר אחר.
הוא מחזיק בידי ומושך אותי אליו עד שאני נתקלת בחזהו. אני מרימה את עיניי ומתנשפת, הוא כל כך קרוב, אני יכולה לנשק אותו שוב. העיניים שלנו נועצות זה בזה ואני לא יכולה להסיר ממנו את המבט, במיוחד כשלבי פועם במרץ. אני נושפת ומתנשפת ומביטה לעברו, אני לא מסוגלת להוציא מילה מפי. אני רוצה כל כך לנשק אותו. אני קרובה אליו. מרגישה את ליבו פועם כנגדי. אולי אעשה את זה? אצמיד את שפתיי לשלו אפילו רק לנשיקה קצרה.
"אני חייבת ללכת", המילים מנוגדות לחלוטין להרגשתי, אבל אני חייבת לעשות את זה, אני משתחררת מהאחיזה שלו, ומתכוונת ללכת. "אל תלכי", הקול של לוק רווי בכאב. בכאב שאני רוצה להעביר. בכאב שנגרם ממני. בכאב שאני אשאיר אחרי שאלך שוב. "אל תלכי שוב", הוא אומר. הוא לא מחזיק בי. מילותיו מחזיקות בי. זה כל כך קשה ללכת אחרי שהוא ביקש ממני להישאר. קשה לסרב לרצונו שזה לסרב גם לרצון שלי. כל כך כואב, כאילו אני משאירה את ליבי מאחור או קורעת חלק של איבר מגופי.
זה כואב כל כך, אבל בלי שום פציעה נראית לעין ובלי שום תרופה שיכולה לשפר את הרגשתי. אני מאגרפת את ידיי ומקווה שזה יתן לי אומץ לצאת החוצה, ללכת מכאן, כפי שאני באמת צריכה. אבל אני לא באמת מצליחה, כאילו רגליי נטועות בקרקע. אני מסתובבת על מקומי, על מנת להביט בו. עצב וצער- זה מה שאני רואה בפניו. זה משתקף לרגשות שאני מרגישה. הצער, החשש והפחד לאבד אותו. אני יודעת שאני חייבת ללכת. החלטתי משהו. אני צריכה להמשיך בדרך הזו, גם אם זה אומר לאבד לגמרי את האדם שאני אוהבת.
"אני חייבת ללכת", אני מחייכת למרות שדמעות עומדות בעיניי, "אני חייבת לסיים את מה שהתחלתי". הוא מתקרב בצעדים מהירים ולוקח את ידי בידו, "תני לי להיות איתך, תני לי ללוות אותך". אני עוזבת את ידו, "לא, זה משהו שאני צריכה לעשות לבדי, בעצמי. אני אסתדר, אני מבטיחה. תן לי לעשות את זה, בבקשה אל תעקוב אחריי". את המילים האלה אני אומרת עם כאב לב עצום ויוצאת החוצה בריצה, משאירה מאחור את הרגשות שלי, ונשארת עם לב שבור ודמעות שלא מפסיקות לרגע.
אני רצה כי אולי ככה אוכל לשכוח קצת מהכאב שמלווה בכל צעד שלי, שאוכל לשכוח מהעובדה שהשארתי את האושר שלי מאחור וכרגע אני רצה ממנו. הלב שלי הולם במרץ וזיעה קרה נדבקת למצחי. הנשימות שלי מהירות. אני נושפת ומתנשפת ומתחילה להרגיש את המאמץ ברגליי. הרוח הקרה שעוברת על גופי החשוף, גורמת לכיווץ בלתי רצוני באצבעותיי. אני ממשיכה לרוץ, כי אני לא מסוגלת להפסיק. המאמץ גורם לי להסיט את תשומת הלב שלי מהשברון לב שגרמתי לעצמי.
אני נתקלת באבן וכמעט משתטחת על הרצפה, אך ברגע האחרון מישהו אוחז בידי ומושך אותי לעברו. אני קרובה אליו, מרימה את מבטי כדי להיתקל בפניו המוכרים של לוק. ידו עדיין מחזיקה בידי ואני מביטה בו המומה. אני נושפת ומתנשפת, אבל לא מסוגלת להסיט את מבטי ממנו או לשאול אותו מדוע עקב אחריי אחרי שביקשתי שלא יעשה זאת. אני לא מסוגלת להעתיק את מבטי משלו. הוא מניח את ידו מאחורי גבי ומצמיד אותי אליו יותר. עיניי מתרחבות בהפתעה, מה הוא מתכוון לעשות?
לאחר שניות מעטות אני מקבלת תשובה על זה. הוא מנשק אותי, מניח את ידו על פניי ופשוט מנשק אותי. שפתיו נעות למול שלי וכבר מוכרות היטב. שפתיי מנשקות אותו ולא מותירות בפניי שום ברירה, גם אם לא ארצה בכך גופי כבר מכיר אותו היטב. אני רוצה בנשיקות האלה, בידו שנעה בנינוחות על גבי כמכירה את הדרך.
שפתיו מרפות משלי אך ידיו עדיין אוחזות בי ומשאירות אותי קרוב, "אל תגידי לי ללכת אחרי שנישקת אותי ככה, את לא רוצה בזה". אני מרכינה את ראשי. אין ספק בכך, הוא מכיר אותי היטב, יודע את חולשותיי אליו, אך אני צריכה לאזור אומץ! אני מרימה אליו את עיניי ומביטה בו בביטחון, "מעולם לא אמרתי שאני רוצה. אני חייבת לעשות זאת וצריכה. זה לא ישתנה בגלל הרגשות שלי".
"את מודה ברגשות שלך", הוא אוחז בי ומנער אותי מעט. קולו קשוח אך עם נימה של תחנון, "את מודה שיש לך רגשות אליי?".
אני מניחה את ידי על שלו ומביטה עמוק לתוך עיניו, "כן, אני מודה". אני משתחררת מאחיזתו ורצה משם.
~~~~
שנה אזרחית חדשה התחילה!
המון בהצלחה!
חגגתם? ספרו לי איך?
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Over The Shoulder
Romance✯הסתיים✯ #ספר ראשון limits #ספר שני over the shoulder "ברגע זה, אני מבינה דבר אחד- אני שכבתי עם מישהו, רק שאין לי מושג מי הוא... כל הכבוד לי!" חייה של קלוואי לוונס היו רכבת הרים חסרת שליטה, כך בדיוק היא אהבה אותם. אבל טרגדיה פוקדת אותה ואין לה בריר...
