פרק 46
אני עומדת שוב מול הבר, לוקחת מגש לסיבוב נוסף. הצלחתי להשיג יופי של טיפים, אבל אני מרגישה בכל רגע כאילו אני עומדת להתעלף. העקבים כואבים לי כל כך ואני רק חושבת על הרגע שבו אוכל להוריד אותם. זאת תהיה הקלה מבורכת למעני.חזה שלי לחוץ בתוך המחשוף ואני מרגישה שהנשימה גם תקועה שם באזור.
אני בטוחה שכל אחד ירצה לעזור לי לשחרר את הלחץ, במיוחד באזור הזה.
"היי, את", אחת הברמניות קוראות לי להתקרב ואני עושה זאת בצעדים כבדים ובעיקר כואבים. "אני אחליף אותך לכמה דקות, הנעלים שאת לובשת בכלל לא נוחים לעבודה יש לי כאן נעלי ספורט שחורות, שיהיה לך נוחות יותר". אני מביטה בה בהלם, "את פשוט מבורכת", אני אומרת בלי לחשוב. היא צוחקת ומצביעה מתחת לבר. אני מגיעה על מנת להחליף את נעליי.
אני קולטת בזווית עיני את הגבר מאתמול נכנס. אני מסובבת את פניי, על מנת שלא יראה אותי. הוא היה כל כך שיכור אתמול, האם הוא זוכר אותי? האם זה יראה להם חשוד שאני עובדת כאן? אני ממהרת בחזרה לבר, למנהל, "אני זקוקה לעשר דקות הפסקה, אפשרי?", התחינה בקולי ברורה. הוא מעביר את מבטו אליי כמתלבט ולאחר דקה מהנהן. אני רצה עם התיק שלי לשירותים ונועלת את עצמי בפנים. אני חייבת לשנות את המראה שלי... אסור שאותו אחד עם הסיסמא המוזרה יזכור אותי, אפילו לא מעט. לא לעלות את החשד בכלל, אפילו לא קמצוץ ממנו.
לעזאזל, אני צריכה מראה כרגע.. אבל נעלתי את עצמי בתוך תא שירותים. כל הקטע הזה של לא לסמוך על אף אחד חזר שוב. או שאולי זה לא כזה רע? אני מוציאה החוצה את התיק הלא-ממש-קטן של האיפור.
השעה כרגע ארבע לפנות בוקר. ומה אני עושה? מנקה שולחנות. מה אני אמורה לעשות? לישון! כי עוד ארבע שעות יש משימת חיסול שאני צריכה למנוע! איך הסתבכתי? אני עומדת מול הקיר ופשוט דופקת אותו שם. לא במחשבות שלי, אלא תרתי משמע דופקת את הראש שלי בקיר. "היי מה נראה לך שאת עושה?", המנהל משמרת מביט בי בזעזוע כאילו יצאתי מדעתי.
"מנסה למות, מה נראה לך שאני עושה?", אני אומרת לו, בניגוד לנימה המתחכמת שלי, הקול שלי רגוע באופן מפתיע.
הוא מרים גבה, ספק משועשע ספק כועס, "פשוט תחזרי לעבוד", הוא פותר אותי בהנפת יד. אני יוצאת משם לבסוף עייפה לגמרי, עם טיפים בכיס וגם המשכורת של היום. ביקשתי מהמנהל לתת לי כל יום והבטחתי שאם אני אחליט לעזוב איידע אותו ארבעה ימים לפני. רציתי פחות אך בסוף התפשרנו על כך. אני יוצאת החוצה ונזכרת. רכב! אין לי כאן רכב, המוניות כמעט לא עוברות כאן, רק אולי במזל אצליח למצוא מונית, מה אני עושה?
אני מביטה סביב. המנהל משמרת? נו טוב לא שיש לי ברירה טובה יותר. אני ניגשת לעברו בצעדים זרזים, "היי, אני יכולה טרמפ?", הוא נראה מופתע. כנראה מהישירות שלי. אבל היי אני נראית די טוב, במיוחד עם הלבוש הזה, אני מניחה שהוא לא יסרב לי. כפי שניחשתי, הוא מעביר את עיניו על גופי, משתהה יותר באזור המחשוף. אני לא מונעת ממנו וזו ככל הנראה לא הולכת להיות הפעם האחרונה שאני אבקש ממנו.
"בטח", הוא פותח למעני את הדלת ואני מחייכת ומתיישבת. ג'יפ לבן שמרווח מאוד מבפנים. "את יודעת, לא קלטתי את השם שלך", הוא אומר, לא מסיט את עיניו מהכביש. "זה בסדר, גם אני לא", הקול שלי מוטנטי שגורם לו להעביר את עיניי אליי קצת יותר מהדרוש, הוא בוחן את הבעת פניי. "הכביש חשוב יותר", אני אומרת כמעט בצעקה וזה גורם לו לנתר במקומו ולהחזיר את עיניו לכביש. חייב להודות למי שהמציא את חגורת הבטיחות. לולא החגורה, אני מניחה, המנהל המשמרת היה דופק את ראשו בגג הרכב.
"אני אוסטין", הוא אומר. "טוב, לפחות גיליתי משהו חדש", אני אומרת. הוא מרים גבה, אני יכולה לראות זאת דרך המראה, אבל זה לא באמת מזיז לי. "השם שלך הוא סוד שמור, או משהו?", הוא שואל. "לא שאלת, אז לא אמרתי", אני מנופפת בידי כתשובה ברורה ופשוטה. האמת היא שניסיתי להסתיר את שמי, לצערי לא עבד לי, עכשיו אני צריכה לגלות לו את שמי, זהות מזויפת, נורת אזהרה מהבהבת בראשי. "אז מהו שמך?", הוא שואל ואני רוצה לסרב לענות לו אבל אני לא יכולה. אני מחייכת חיוך שאינו משקף את רגשותיי ועונה, "ליסה".
"השם שלך יפה", הוא אומר, שמץ של רגש מתחלף במהירות, לפני שאני מצליחה לקלוט. אני לא יכולה לוותר כל כך מהר. הרגש הזה בקול שלו היה מוכר, אבל מהו? אני חייבת לדעת. אני מאמצת את מחשבותיי, מעבירה בראשי את כל הרגשות שאני מכירה ולבסוף עיניי נפקחות בהבנה.
~~~
שיהיה לכם אחלה שבוע!
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Over The Shoulder
Romance✯הסתיים✯ #ספר ראשון limits #ספר שני over the shoulder "ברגע זה, אני מבינה דבר אחד- אני שכבתי עם מישהו, רק שאין לי מושג מי הוא... כל הכבוד לי!" חייה של קלוואי לוונס היו רכבת הרים חסרת שליטה, כך בדיוק היא אהבה אותם. אבל טרגדיה פוקדת אותה ואין לה בריר...
