Over The Shoulder

פרק 18

פרק 18

אני יודעת שהתחלתי להשתנות מבלי ששמתי לב. לפחות במעט בלי ששמתי לב... הוא גרם לי לשנות תפיסה שהלכה איתי כל כך הרבה זמן. בפעם הראשונה התחלתי לפקפק בעובדה שאני לא סומכת על אנשים והתחלתי להאמין אפילו במעט בלוק. הוא היה אדם שלא באמת ידעתי עליו יותר מידי אבל הוא עזר לי מהרגע הראשון שפגשתי בו והכיר לי חברים אמיתיים שלא שאלו יותר מידי, שהצחיקו אותי ונתנו לי הזדמנות למשהו חדש.

לאחר שהחשיך, ניגבתי את גופי ולבשתי את השמלה שלי. הייתי עייפה מאוד, אבל נחושה בדעתי לחזור לבית ולהוריד מעליי את החול והזיעה ואת המים המלוחים אשר נצמדו לגופי. הנחתי את ראשי ונתתי לעצמי לשקוע בשינה ברגע התנגנו שירים. "קלואי", שמעתי קריאה קרובה אליי וניעור קטן. נמשכתי מתוך החלום שלי למציאות ועיניו של לוק הביטו אל תוך שלי. מצאתי את עצמי שוקעת מעט לתוך עיניו התכולות וראיתי את זה שוב. ראיתי את עיניו הקפואות שראיתי בלילה הראשון ואני נרתעת כמעט מבלי לשים לב.ומתרוממת במהירות, גורמת לנו להתנגש.

אני משפשפת את ראשי הכואב בזמן שהוא מתנצל ונסוג אחורה. אני מתירה את החגורה ואנחנו נכנסים לבית. "נהנת היום?", הוא שואל לפני שאני רצה לחדרי. חיוך רחב עולה על פניי בזמן שאני מהנהת בתגובה ומוסיפה, "תודה, זה היה באמת מדהים". נראה שהוא מרוצה והוא רק מהנן לעברי. אני עולה במהירות כשחיוך פרוס על פניי וללא הקדמות מיותרות נכנסת הישר מתחת לזרם החמים של המים.

אני מקללת בשקט כשהחלון בחדר שלי נפתח ורוח קלילה מלווה בקרני אור מסתננת פנימה, "למה על הבוקר אבל?", אני שואלת וטומנת את פניי עמוק בכרית. קולו של לוק מגיע אליי ברור ביותר, "כי זו הדרך המיושנת ביותר והטובה ביותר על מנת להעיר מישהו". "זה הכעיס אותי! לא עורר אותי", אני משיבה. "אווי קדימה קומי כבר!", לוק מושך ממני את השמיכה ומכריח אותי להתעורר בניגוד לרצוני וזה לא אומר שאני עומדת להיות שמחה בנודע לזה.

הוא מביט לעברי באדישות ורק מגחך מול המבט המלא אש וניצוצות שאני שולחת לעברו. מתברר שזה אפילו לא מזיז לו, "באמת לא אכפת לי אם את רוצה לישון או לא או שאין לך חשק לקום". אני שומעת את עצמי מקללת בשקט ומקווה שהוא לא שומע אבל המבט החד שהוא נותן לי מבהיר לי כי לצערי הרב הוא שמע ודי היטב "מה אמרת?", הוא אומר ומתקרב לעברי.

מביטה לרצפה, לא מזיזה את מבטי משם וממלמלת בשקט, "כלום". מעולם לא חשבתי שאני אהיה מבוהלת כל כך ממישהו אבל איתו זה ככה. אני לא יודעת אם זה בגלל האישיות הכובשת שלו או החוזק שהוא משדר אבל מה שבטוח אני מוצאת את עצמי רוצה אותו לצידי ולא נגדי. "יש לנו יום עמוס לפנינו, בואי נתחיל", הוא אומר ומתקדם לפניי. אני מנסה להדביק את צעדיו. "מה יש לנו היום?", אני שואלת וכמעט רצה לצידו.

הוא מחייך חיוך ערמומי, שאשקר אם אגיד שלא מלחיץ אותי קצת אבל גם אפל וסקסי, ומוסיף "את תראי כבר". טוב, הוא בטוח צדק כי אני מוצאת את עצמי במרכזו של מכון כושר ביתי שיש ללוק בתוך הבית. גאד דמאט!! הוא פשוט ענק! לעזאזל. איך מישהו מסוגל להחזיק דבר כזה ועוד בתוך הבית? רק העלות של כל הדברים שנמצאים כאן גורמת לעיניי להתגלגל אחורה וקדימה בגלל כמות הכסף העצומה. לחשוב על זה... אני לא רוצה לדעת מה היה קורה אילו הייתי רואה את זה.

לוק מצחקק מאחוריי ואני בהחלט לא יכולה להאשים אותו אבל פאק אני לא מאמינה שאני נמצאת במקום כזה. "בואי יש לנו אימונים להתחיל", הוא אומר. קולו נטול רגש ואני באמת לא יודעת מתי הוא הפסיק לצחוק והפך לרציני אבל להתאמן כאן לא נראה כזה רע. הו דמאט! זה רע!! אני מתכוונת ממש רע. כל שנייה ארורה שבה חשבתי שהמקום הזה מדהים הייתה לא יותר מטעות טרגית של טירונית שאפילו לא חוותה את זה.

רק התרשמתי מהמראה המדהים הזה, ולעזאזל עם זה! לא ידעתי שזה מה שהולך לקרות, כי אני עוד שנייה עומדת להתעלף עקב משהו כמו התאמצות יתר של הגוף המסכן שלי! "אני לא מסוגלת יותר", אני מגמגמת וקורסת על המזרן, תשושה ומרוקנת את בקבוק המים הישר לפי.
~~~
תודה לכולכן שאתן מגיבות ושעדיין קוראים.

באהבה,
וויט א'נגל.