Over The Shoulder

פרק 11

פרק 11

אני פותחת את עיניי לשמש המסנוורת שמסתננת דרך חלוני, לא סגרתי את הווילון אתמול בלילה? לאחר מצמוץ נוסף כשהשמש חודרת לעיניי, אני מבינה כי ככל הנראה לא סגרתי אותו. אני מתהפכת כדי להתגלגל מהמיטה ולסגור את החלון אבל נתקעת בגוף מוצק וחזק ואני צריכה לפתוח את עיניי כדי לראות מה עומד בדרכי אבל אני כמעט ולא מסוגלת להביא את עצמי לידי כך. זה באמת דורש ממני מאמץ רב! במיוחד בשעות המקדמות של הבוקר הקריר הזה...

לאחר רגע אני מבינה את מה שקורה ומופתעת כל כך, אני לא רק מצליחה לפתוח את עיניי אלא גם לא להתרומם במהירות בזמן שאני מאבדת את השיווי משקל ונופלת אחורה, על שטיח הרצפה. הנפילה שלי משמיעה רעש כה חזק שגורם ללוק לקום מיד. אני מרגישה כה מובכת שהשיער שלי פרוע כך, על פניי ואני יושבת על הרצפה. אני מרגישה צורך להתנצל ואני מנסה להיעמד אבל במקום לעשות זאת, אני מסתבכת עוד יותר ונופלת על פניי.

דבר אחד בטוח, אם הוא באמת שם לב למצבי מקודם- אני בטוחה לחלוטין שהוא שם לב כרגע. אני נראית בעיניו לא יותר ממגוחכת. אני מובכת וסמוכה עד עמקי נשמתי, אני לא יודעת מה לומר או לדבר, אני רק רוצה לברוח מכאן. למרות הכל, הוא נראה פשוט חסר רגש והוא רק מושיט לי את ידו לעברי ושואל, "את בסדר?".
אם הדבר שקרה כאן הצחיק אותו או שעשע, כמו שאמור לקרות זה בהחלט לא נראה כך. מנגד אני מרגישה מובכת מאוד שאני לא מסוגלת להוציא מילה מפי. אני רק נעמדת ומחפשת דרך מוצא להתחמק מכאן.

להתחמק ממבטיו שבוחנים אותי כאילו לא בטוחים אם להאמין לי או לא וזה מרגיש כאילו הוא עדיין בהתלבטות. אני רוצה לברוח מכאן ברגע זה ממש. אני מרגישה מובכת ובחוסר נוחות ואני נמלטת למקום הראשון שעולה בדעתי- האמבטיה. אני מביטה במראה בלחץ, אני נראית חיוורת ורק עכשיו אני שמה לב לסימני השיניים הברורים שעל שפתיי כנראה עשיתי זאת מרוב לחץ ומבוכה. אני לא רוצה לצאת מכאן. אני מעדיפה להסתגר עד שהמבוכה תעבור. שזה כנראה לא יקרה אף פעם אז אני פשוט מתכוונת להישאר כאן עד אין סוף או משהו בסגנון.

אווי אלוהים, אני כל כך מובכת כשאני ממלמלת יותר מידי שטויות. בעיקרון חושבת ומדברת לעצמי, וככל שאני חושבת על זה, זה נשמע יותר ויותר גרוע בכל שנייה. עכשיו אני גם חולת נפש שמדברת לעצמי? אני מתיזה מים על פניי ומנסה בכל יכולתי להתרענן אבל כשאני מביטה במראה אני נבהלת. השיער שלי פשוט נראה נורא ואני מנסה ככל יכולתי לסדר אותו קדימה עד כמה שאפשר לסדר את השיער ללא מברשת או מסרק. אני מחליטה על המוצא היחיד שיש לי- להרטיב את השיער, אבל אני צריכה להרטיב את כל השיער ולמצוא מגבת על מנת לא להפוך לענן אפור שנודד ומטפטף לכל מקום.

אמורה להיות כאן מגבת אם אני ל-
דמאט! אני מקללת בשקט כשאני מביטה לעבר המתלה של המגבות ומבינה כי הוא ריק. אני צריכה לצאת מכאן, אני צריכה להתגבר על המבוכה שלי ולצאת החוצה. חוץ מזה יכול להיות והוא בכלל לא שם לב. אווי, אל תהיי מגוחכת ברור שהוא שם לב. 'שקט!', אני מצווה בכעס על אין ספור המחשבות שמעיקות על דעתי, פותחת את הדלת ויוצאת החוצה בזהירות רבה.

אני יוצאת צעד אחר צעד ואז גוערת בעצמי כי אני פשוט נראית מגוחכת כרגע יותר, אבל למזלי הרב אף אחד לא ראה! עדיין, התת מודע שלי מזכיר לי היטב. כן, עדיין, אז תפסיקי לעשות צחוק מעצמך ולכי בצורה נורמלית והגיונית. אני מנערת את ראשי ועושה סדר במחשבותיי.
1. למצוא מגבת.
2. לשטוף את השיער.
3. לסדר אותו.
ולפני שאני מסיימת בטני משמיעה רעש מוזר שמזכיר לי להוסיף את מספר ארבע.
4. לאכול!

או שמה אני צריכה לאכול קודם ורק אחר כך לסדר את שערי... כן אני מניחה שזה רעיון טוב יותר אבל בשביל לעשות לי וללוק טובה כדי שהוא לא יזדעזע עמוקות- כדאי לי לשים על סרט בשיער... או צעיף. אני נזכרת בצעיף שהבאתי איתי, עכשיו רק עליי למצוא אותו בתיק שלי. 'לוק כבר ראה אותך', התת מודע שלי צוחק עליי ואני מנסה להשתיק אותו שוב ולמצוא משהו לעטוף או להניח על שערי שלא יראה נורא כל כך.

לאחר שאני מוצאת צעיף שחור, מעט דק, שלמעשה זה יותר נחמד אני הולכת לאכול.. כך לפחות זה לא נראה מוזר מידי. נראה שלוק הקדים אותי ואני פשוט נשארת נטועה במקומי, בוהה בו. הוא מבשל שם בכזו נחיחות שלא ידעתי שאפשר להגיע אליה. אני בדרך כלל לא מבשלת ובפעמים המעטות שאני כן, אני כל להוטה לסיים עד שבדרך כלל אני גורמת לזה להישרף או להישאר לא מוכן.

הוא מרים לעברי מבט ומחייך שרואה אותי עומדת ללא ניע והוא אומר, "אני לא כזה טוב בלבשל אבל החלטתי לנסות, בואי נקווה שזה לא יגרום לפיצוץ כלשהו". הוא החליט לנסות? יש סיכוי אולי פעוט, מזערי שזה למעני?
אני דוחקת בחיוך שעל פניי להיעלם. למה בזמן האחרון יש לי שטויות בראש? תתרכזי במה שאת צריכה וזקוקה.