Over The Shoulder

פרק 6

פרק 6

אני מבינה כי סיימתי לחקור את החדר ושאר הבית כרגע מסקרן אותי אבל לא אעשה זאת, בגלל הסיבה שאני כן רוצה להישאר כאן ואם אעשה זאת לא רק שזה ייתפס כלא מנומס אלא בנוסף יש סיכוי גדול מאוד שלא אשאר כאן. הרי מי רוצה בביתו בחורה סקרנית יתר על המידה שחוקרת את הבית ללא רשות בעל הבית ובנוסף חצופה ומסוכסכת עם אנשים מפוקפקים? ככל שאני חושבת על כך אני מבינה כי עליי להיות אסירת תודה ללוק שהסכים בכלל להכניס אותי לביתו. אני  מקווה שהוא לא יסלק אותי במהירות, אני מרגישה כאן נוח ובטוחה סוף כל סוף.

נקישה עדינה נשמעה על דלת חדרי ואני פותחת אותה בזהירות אבל שמחה לגלות את לוק מצד השני של הדלת כשחיוך רך מתנוסס על שפתיו והוא אומר, "אני מניח שאת רעבה, הזמנתי לנו משהו לאכול, כי אני לא הכי טוב בלבשל", הוא אומר כשהוא מהסס מעט. חייכתי חיוך מרגיע, "הכל יהיה בסדר" הוא מהנהן לעברי ומוביל אותי לעבר הסלון ומשם לעבר פינת האוכל. השולחן כבר ערוך וזה נראה מדהים, אני מוזגת לעצמי מים ולצלחת- אוכל.

אני אוכלת בשקט, השקט שמשתרר הוא מתוח. או לפחות זה מה שאני מרגישה כי ככל הנראה, לוק אינו שותף לרגשותיי. אני פשוט מנסה לאכול בלי להרגיש מובכת או מתביישת בכך, אבל כל בליעה הכי קטנה נשמעת לאוזניי כרעש מסוקים וזה נוראי. אני זזה באי נוחות ומנסה בכל יכולתי להירגע וליהנות מאוכל. "הכל בסדר?", לוק מביט בי ואני ממהרת להנהן. "למה הפסקת לאכול?", הוא שואל ואז אני שמה לב שהמזלג בדרכו אל פי אך נעצר באמצע, אני מגחכת בלחץ וממהרת להכניס את המזלג לפי, "הכל בסדר", אני מלמלת, הוא מרים גבה אך לא אומר דבר.

הוא מרים את הצלחות לאחר שאנו מסיימים ושוטף אותן לפני שאני מספיקה להציע את עזרתי, אז אני רק יושבת במקומי ומביטה לעברו, אני שקועה כל כך, עד שמישהו נוגע בי בכתף ואני כמעט נופלת ממקומי מרוב בהלה. בחורה עומדת לצידי נושכת בחוזקה את שפתייה במטרה לא לצחוק, אך אני מבינה זאת ונאנחת, אך היא נראית לי מוכרת. אני מנסה להיזכר, מצמצת את עיניי ובוחנת היטב את תווי פניה, היא רק מחייכת חיוך רחב, "היי, אני אמה", היא אומרת ואני נעמדת על מנת ללחוץ לה את היד והיא במקום מושכת אותי קרוב, ומחבקת אותי.

אני קפואה במקומי ואז סוף סוף אני מצליחה להיזכר מאיפה אני מכירה אותה. זו הבחורה הזו שראיתי מתי שלוק גרר אותי לכיוון החדר במועדון, היא אמרה לי שלוק בסדר. היא מתנתקת ואני סוף כל סוף מצליחה להחזיר לה חיוך כנה. "אני מקווה שהוא התנהג יפה", היא אומרת ומתיישבת לצידי, אני מביטה בה בשאלה והיא מצביעה לעבר לוק. "היי, ככה את מכירה אותי? נפגעתי", אני שומעת את קולו של לוק קורא ואמה מניחה את ידייה על מותנייה ומביטה בו בכעס מזיוף, "היי! אתה! אני לא סומכת עליך, לא ידעת?", היא אומרת ואני מניחה את ידי על פי על מנת למנוע מצחקוק קל לברוח מפי.

"אני בהחלט נפגעתי כרגע", הוא זורק את המגבת על כתפו ומשלב את ידיו על חזהו. הבעת פניו הנפולות גורמת לי לצחקק ללא שליטה. "אני בטוחה שתתגבר", היא חובטת בכתפו והוא מתכווץ בכאב ומקלל מעט "לעזאזל, למה את כל כך חזקה?". היא מושכת בכתפייה בשעמום ועונה, "תשאל את אש". הוא משפשף את כתפו ופונה להביט בה, "איפה הוא באמת?". "היה אמור להיות מאחוריי", היא משיבה ומתיישבת על הכיסא, ואז צעקה נשמעת מכיון הסלון, "אני כאן!", אני מבינה כי זה, אש, אשר דיברו אליו.

"אתן בנות, מה אתן הולכות לעשות?", הוא שואל וזורק את המגבת לכיוון הכלילי של הכיור. היא נופלת על השיש, אני מזכירה לעצמי לסדר את זה אחר כך. "למעשה", היא מתחילה לומר וחיוך זומם מופיע על פניה כשהיא מושיטה לעבר לוק את ידה, "אני זקוקה לכרטיס אשראי שלך". הוא נראה מזועזע ומבוהל, "למה?". היא משיבה לו מבט חודר ועונה, "נראה לך שהיא הולכת ללבוש את זה, במשך כל חייה?", היא מצביעה לעבר הבגדים שלי במעט זלזול ואני מרגישה צורך לגונן על עצמי, אבל לפני שאני מספיקה לומר משהו היא ממשיכה לומר, "קדימה אין לנו את כל היום, אני זקוקה לכסף".

"לא צריך", אני מתחילה לומר, אך היא משתיקה אותי בכך שהיא תוקעת בי מרפק וקולו של אש נשמע שהוא חובט בקלילות בכתפו של לוק שנראה שמתכווץ שוב, "למה לשניכם יש הרגל לחבוט באנשים?". אש רק מושך בכתפו, "פשוט תן לה את מה שהיא רוצה, היא לא תעזוב אותך אם לא". לוק מעוות את פניו מעט אבל מוציא את הכרטיס אשראי ומוסר אותו לאמה, שנראית שבעת רצון.
היא משלבת את ידה בתוך ידי וגוררת אותי החוצה, בזמן שאני לא בטוחה עם זה הדבר הנכון לעשות אבל אני נותנת לה לעשות זאת.

היא נראית חייכנית ומרוצה וכשאני מביטה לעברה מהצד היא נראית כה מאושרת, שלמה. מעולם לא האמנתי שאני אוכל לראות דבר כזה במציאות. הייתי בטוחה כי דבר כזה נמצא רק כשאני רואה זאת מול עיניי. אני בהחלט צריכה לשפשף את עיניי ולהביט שוב, האם זה חיוך אמיתי? האם האושר שנראה על פניה הוא כנה?  אני שוקעת במחשבות בלי לשים לב, עד שאמה מנערת אותי ומביטה בי בשאלה, מה אני יכולה לומר לה? אז אני פשוט מנענעת את ראשי ורק מחייכת חיוך קטן שאני בהחלט מקווה שהוא נראה כזה ולא עיוות מוזר של הפה שלי.

היא מושכת אותי הלאה לעבר רכב מדהים, אבל לא נותנת לי זמן להתפאר ממנו יותר מידי, אלא דוחפת את למושב שליד הנהג. "יש לנו יום עמוס לפנינו", היא אומרת ומכניסה את המפתח למנוע והרכב מתעורר לחיים, "אין זמן לבזבז", היא מוסיפה וכבר מביטה אחורה על מנת לצאת מהחנייה. אני נאנחת בשקט ולא אומרת דבר. כל כך הרבה זמן לא הייתי רגועה, אני לא חושבת שאני אוכל להיות, לפחות לא בזמן הקרוב, אבל כנראה שלא יזיק לי להעמיד פנים מעט. תוך דקות מעטות אנחנו כבר מגיעות למרכז קניות שזה בהחלט מקום עצום במיימדיו, אבל גם די נחמד למעשה.

אמה כבר מתחילה להריץ אותי לעבר החנות הראשונה. היא בוחרת לי מספר בגדים שיראו מעולה לפי דבריה ודוחקת בי להיכנס לתא מדידה. כשאני סוגרת את הווילון ומביטה במראה אני רואה חיוך מתפרס על שפתיי, חיוך קטן של אושר.
~~~
המון בהצלחה לכל אלו שסיימו.
תהנו מהחופש ותהנו מהפרק.
באהבה,
וויט א'נגל.