פרק 5
אני מקרבת את הכוס לשפתיי ומתפללת בליבי על כך שאני אשאר בחיים ושותה הכל בבת אחת. אני שומעת צחוק מתגלגל לצידי. אני מרימה את עיניי למבטו של לוק שנראה משועשע למדי ואני רוצה להכות אותו, אבל אני מבינה מדוע הוא צוחק כך, אני בוודאי נראית מגוחכת. מאוד למעשה. אבל אני מניחה שהוא לא עבר את מה שאני עברתי ולכן אינו יודע מדוע אני כה מבוהלת ומפוחדת וחוסר האמונה שלי נטוע כל כך עמוק בי שזה פשוט לא הגיוני, אפילו לי... אבל בזכות כך נשארתי בחיים. "אני מצטערת", אני ממלמלת ומרכינה את ראשי כלפי מטה.
הצחוק שלו גווע מיד והוא מתקשה לצידי אני ממש מרגישה זאת, ידו חולפת על פניי ועוברת לסנטרי ולוחצת עליו כך שלמעשה אני חייבת להביט בו. אני עושה את זה כשלחיי צבועות בגוון עמוק של אדום. "את לא אמורה להתנצל, אם כבר אני זה שצריך לעשות את זה, הצחוק שלי לא היה במקום, סלחי לי על כך", הוא אומר וקולו שקט כמעט כמו מנגינת הרוח, מלטף וקליל. אני שקועה בעיניו היפות, הן כה יפות. הלוואי ויכלתי לטבוע בהן ולשכוח מכל העובר עליי, להפוך להיות שקטה ורגועה, לצוף על פני המים בלי לדאוג, לתת לקור ללטף את פניי, ולהסתובב יחפה על דשה רך.
כל מה שאני רוצה זה להפסיק להיות נרדפת, להפסיק להביט מעבר לכתף שלי ולחכות לאויב הבא, המשאלה שלי אולי לרבים נראית כה פשוטה, אז מדוע למעני היא קשה ומסובכת? למה חיי אינם הוגנים? מעולם לא ערערתי בדברים, מעולם לא הייתי מהבחורות האלה שבוכות על דברים שאינן יכולות להשיג, הסתדרתי עם מה שהיה לי וכמעט רוב הפעמים גם אמרתי תודה. נלחמתי רוב חיי כדי להשיג דברים פשוטים אך מעולם לא התלוננתי, גם כשהייתי נרדפת במשך הזמן הארוך הזה, שום דבר לא גרם לי לעצור ולומר למה להם כן ולי לא.
קיבלתי את הדין ושרדתי אותו, לא הייתה לי ברירה אחרת, אבל עכשיו? הגבר הזה שיושב למולי מערער את כל היסודות שעליהם גדלתי. איך זה הגיוני? אני לא יודעת. התשובה אינה בידי, אך אני אנסה בכל כוחי למצוא אותה. מה שבטוח שהגבר הזה גורם לי לשנות את אופן החשיבה שלי! אני לא יודעת אם זה בסדר או לא, אך לבטח אני אגלה זאת בהמשך הדרך. ידו עדיין על קצה סנטרי ואני מביטה בעיניו בעוד הוא מביט בשלי ואנו לא מסירים את מבטנו עד שאני קולטת כי אנו שוקעים זה בזה.
אני ממהרת לנתב את מבטי הרחק ממנו. מדוע הוא כה מסקרן אותי ומהפנט אותי? זה אפילו לא הגיוני. "אני יכולה לראות היכן אני אשן?", אני אומרת, אך אני לא מסוגלת להביט בו. "בוודאי", הוא משיב ולוקח את ידו בידי. אני מביטה בו כה מופתעת, אבל הוא אינו ממצמץ לעברי, למעשה אינו מביט לעברי ואני בטוחה כי אינו ראה את מבטי המופתע אך אני לא מתנערת ממגעו, אלא נותנת לו להוביל אותי קדימה. הוא מובל אותי במעלה המדרגות המסוגננות לקומה השנייה.
אני סוקרת במבטי את מה שאנחנו עוברים בעוד ידו אחוזה בידי. הוא נעצר בפתאומיות וגורם לי להיתקל בו. אני מסמיקה עמוקות ומתחילה להתנצל אך כשאני מרימה את מבטי לעברו אני מגלה כי אני עומדת מול חדר יפייפה. המיטה כולה מכוסה בסדינים כחולים כהים, בצד יש שידה קטנה הריקה מכל דבר, מעליה תלויה מראה גדולה ובצד תלויה טלוויזיה, החלון משקיף לעבר נוף יפייפה, זה נראה באמת יפייפה. אני מורידה את התיק בזהירות ומניחה אותו בכניסה כשאני נכנסת בצעדים חוששים כלפי פנימה.
אני נושכת מעט את שפתיי, החדר מדהים והוא שלי, זה פשוט לא יאמן. "זה מדהים", אני מלמלת ומסתובבת אחורה, חיוך נפרס על פניו של לוק, "אני שמח שזה מוצא חן בענייך". אני לא מאמינה שאני באמת כאן. "תודה לך", אני אומרת והוא מחייך חיוך רך. "תהני מזה", הוא אומר וסוגר את הדלת. אני מביטה סביב, להוטה כבר לגלות את כל הסודות המסקרנים של החדר הזה. אני מביטה סביב, שקט זה מה שאני מחפשת אבל כנראה ששעמום לעולם לא יהיה בלקסיקון שלי כי בסופו של דבר אני זקוקה לזה- משהו שישאיר אותי ערנית וסקרנית אך גם זהירה.
~~~
שיתחיל סופ"ש ולעולם לא יסתיים.
רבעי שמח.
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Over The Shoulder
Storie d'amore✯הסתיים✯ #ספר ראשון limits #ספר שני over the shoulder "ברגע זה, אני מבינה דבר אחד- אני שכבתי עם מישהו, רק שאין לי מושג מי הוא... כל הכבוד לי!" חייה של קלוואי לוונס היו רכבת הרים חסרת שליטה, כך בדיוק היא אהבה אותם. אבל טרגדיה פוקדת אותה ואין לה בריר...
