Over The Shoulder

פרק 42

פרק 42

אני מנסה להרגיע את עצמי. אני מסוגלת להרגיש את ליבי המאיץ למול הלחץ המתגבר. אני רק צריכה שהדלת הזו תיפתח, על מנת שאוכל להימלט כל עוד נפשי בי, ולשמור על חיי. הלחץ עולה ככל שהשניות נוקפות. אני שומעת את הצעדים שלו ולבסוף זה קורה, המפתח פותח את הדלת ואני ממהרת לצאת ולסגור אחריי. הפחד הוא כמו מנוע. גורם לי לפעול. אני יורדת במהירות במדרגות ורצה לאורך הרחוב. אני מרגישה את לבי מאיץ, את כפות רגליי כשהן דורכות לרגע בקרקע ומתרוממות בחזרה, איך הברך שלי מתקפלת.

אני שומעת את הטיפוף על הרצפה ואת הנשימות שלי מתחילות להאיץ. אני נושפת החוצה אוויר ושואפת חדש, ידיי נעות לצידי גופי ולבסוף אני נעצרת במקום כלשהו ומתנשפת. אני מביטה סביב, ממצמצת בעיניי. הגעתי למקום לא ידוע. סוג של רחוב צדדי ודי שקט. למולי יש בתים צמודי קרקע. אני מביטה סביב. חוץ מאשר כמה פנסי רחוב שמפיצים אור לכל מקום, המקום נראה פשוט נטוש, אפילו רכבים לא חולפים כאן.

אני נושפת החוצה סליל של אוויר ומביטה לכל עבר. עכשיו, איך אני עומדת להגיע מכאן לאכסניה שבה אני נמצאת? אני תקועה באמצע שום מקום בלי תחבורה. אולי הייתי צריכה להשכיר רכב? אני נושפת החוצה בתסכול, מה אני עומדת לעשות?

לאחר כמה שניות, אני שומעת קולות ברורים של אנשים. מלמולים מרוחקים, אך עדיין אפשר לזהות. מרחוק אני רואה חבורה מטושטשת של אנשים, אבל במקום לנוע לעברם ולבקש עזרה, משהו מרתיע אותי בהם ואני נשארת לעמוד במקומי, אולי הייתי צריכה לברוח לצד השני.

למרות הכל, תקווה קטנה מחלחלת בי. אולי הם אנשים הגונים שיתנו את ידם ויעזרו לי. 'גם אולי לא', מזכיר לי קול נוסף בראשי, אני לא עומדת על טעותו. כי האמת שאני לא יודעת מהי אותה אמת. אני עומדת במקומי, הם מתקדמים אליי ורק כשהם מספיק קרובים אני מבינה כי אין טעם לבקש מהם עזרה. זוהי קבוצה של גברים בעלי אותו גיל. אני לא צריכה להתקרב מספיק על מנת לדעת שהם נוטפים מסירחון של אלכוהול. אני נאנחת ביגון, איך הגעתי למצב הזה?

אני מפנה את ראשי ומחפשת לי דרך לצאת, אך לפני שאני ממשיכה בצעד נוסף, כל הגברים עומדים סביבי. הם לפחות שבעה גברים, די חסונים ושיכורים לחלוטין.
איך נדפקתי? במקום להילחץ או לנסות להימלט אני פשוט עומדת במקומי ומביטה מעבר לכתפם כאילו הם אפילו לא נמצאים בטווח ראייה שלי. הייתי אמורה להיות מבוהלת או מפוחדת מהם.

אני לא יודעת מה נתן לי אומץ באותם רגעים, אולי זו העובדה שבמשך זמן כל כך ארוך נרדפתי אחרי אנשים מסוכנים ומפחידים יותר והצלחתי לצאת בחיים. אולי זו הייתה מן גאווה או ביטחון. או אולי זאת הייתה העובדה שלוק אימן אותי היטב עד שזרועותיי היו כואבות ורגליי לא יכלו לעמוד יותר.

אני מעבירה את מבטי לעברם במבט מזלזל, וממשיכה ללכת הישר דרכם אבל בניגוד לרצוני. הם חוסמים את הדרך וגם דואגים להניח את זרועם עליי. המגע הזה מעורר את יצר ההישרדות הדי משופר שלי, הודות ללוק.
העיניים שלי נפערות וממקודדות. אני מניחה את ידי על הזרוע ומהדקת את האחיזה, מעיפה אותה בכך שאני מתכופפת ועוברת לצד השני, מושכת אותה בחוזקה ועם התנופה זורקת החוצה. זה גורם לגבר שאחז בי לאבד אחיזה על גופו ולעוף הרחק בזמן שהוא מתרסק על הרצפה.

"לאן את חושבת שאת הולכת? יפייפייה", הגבר השני מתקרב אליי ואני מעיפה מבט לעבר הגבר הראשון שנתון בכאב על האריחים ברצפה. "אני לא הולכת, מותק", אני משיבה בחיוך זדוני, "אני חושבת שאתה עומד לעוף". "מה-", הוא מתחיל לומר אך לא מסיים את דבריו כי אני כבר בועטת בירכו, ומאגרפת את ידי לאגרוף שנכנס הישר לבטנו, גורמת לו להתפתל מכאב ולנחות על הרצפה. אני מושכת בכתפיי בזמן שאני מביטה במבט נטול אשמה, "או רק להתרסק".

הם נראים מופתעים מהגישה שלי, אך לא נרתעים אחורה. הגבר הבא כבר עומד מולי, מוכן להכות אותי, אך אני רק דוחפת אגרוף לפניו. לצערי הוא מצליח להתחמק, אולי הוא פחות שיכור? הוא מכוון לעברי אגרוף, ממנה  אני מצליחה להתחמק אבל לא לגמרי והאגרוף פוגע בזרועי, ואני מקללת. אני מרגישה את הזעזוע היטב בידי ונדחפת אחורה. אולי זוהי הזדמנות טובה לברוח? הם מקיפים אותי שוב ואני מבינה שההזדמנות שלי חלפה.

אני מניחה את ידי על זרועי הפגועה ומנסה להתרחק ממנו, אבל אני כלואה. אני לוקחת נשימה עמוקה, חייבת לשכוח מהכאב ולהילחם! אני מאגרפת את ידי הישר לפניו. הוא חוסם אותי עם ידו ומסובב את ידי עד שאני מתרסקת על הרצפה, הכאב אופף אותי, ואני נאנקת בכאב. אני מרגישה כאילו עקרו את ידי, והכאב הוא בלתי נסבל. אני מרגישה שיכרון חושים כמעט לקראת עילפון מרוב כאב.

אני יודעת יפה מאוד מה יקרה אם אאבד את הכרתי, הם ישתמשו בי, יאנסו אותי וישליכו אותי לאחר שישתמשו בי כרצונם.

~~~~

השבוע החל ולקלואי שלנו אין כל כך הרבה מזל.
מה יקרה פרק הבא? ניחושים?

באהבה,
וויט א'נגח.